שאלה
איך ינהג בעל מלון או צימר לגבי יום השבת כאשר השוכרים הם ברובם גויים וכן שוכרים שבמצעים הזמנה באינטרנט בעיצומה של השבת?
תשובה
א. יכוון בלבו שהשכר שלוקח הוא עבור ערב שבת או מוצאי שבת. (וראה בבה"ל שהובא לעיל).
ב. גם אם לוקח שכר עבור שמשוש בחשמל וכדו' הדבר מותר.
ג. אם לוקח פועל נקיון (גוי) ואומר לו שתפקיד שלו זה לדואג בשבת שדירה תהיה נקיה וגוי יכול לבצע מלאכתו ללא איסור, אע"פ שיבצע עבודתו באיסור לית לן בה.
מקורות
כתב השו"ע סי' רמ"ו סעי' א' "מותר להשאיל ולהשכיר כליו לאינו יהודי, וכו' וביום הה' מותר להשכיר לו, ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע". וכתב הכה"ח בס"ק ח' "אבל ליטול שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה", ואפילו חדר לדור בו אסור".
וכתב עוד השו"ע (סי' ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר- אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע- נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים". וכתב הרמ"א שם: "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום",
וביאור הדברים כתב בביאור הלכה (שם ד"ה "מקרי שכיר יום"): "וכן כתב בבדק הבית בשם שבולי הלקט, וכתב עליו: ואין נראה כן מדברי הפוסקים. ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולו אלא בעד הימים שעברו, ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת, עכ"ל המג"א ס"ק ז'. ומשמע מדבריו דדין זה שבשבולי הלקט הוא הוא דברי הר"ן, ומה שהשיג עליו הב"י משום דלא ראה דברי הר"ן. ולעניות דעתי אין צריך כלל לומר כן על מרן הב"י, דבאמת דין זה בשבולי הלקט דין אחר הוא, דזה לשונו בבדק הבית: כתבו בשבולי הלקט שאם יאמר כך וכך תתן לי בחודש שיבוא כך ליום הוי נמי כשכר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך, עכ"ל. היינו דהשבולי הלקט סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום הוי חזרה ממה שאמר מתחלה ששכרו לחודש, והב"י סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום חשבון בעלמא הוא דקמחשב הפועל כמה ירויח לכל יום. וסבירא ליה להב"י דזה דמי למי שאומר: תן לי שכרי של עשרה ימים, דאף שבזה מרמז על שכר יום השבת גם כן, אפילו הכי כיון דלא תבעו בהדיא השכר של כל יום ויום בפני עצמו- שרי, הכי נמי בעניננו, דבודאי לבסוף כשיתבענו יתבע ממנו עבור כל החודש או השבוע, מה איכפת לן דחשב באמצע כמה מגיע לו עבור כל יום ויום, וזהו שסיים הב"י וכתב: ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך" וכו'.
וכתב ע"ז המגן אברהם (שם ס"ק ד'): "וה"ה למשכיר חדר לחבירו". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"ט), וז"ל: "וכתב המ"א דכן הדין במשכיר חדר לחבירו לחודש והתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים – ג"כ אסור לו ליקח שכר שבת, והטעם כנ"ל". וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ל"ג-ל"ד).
וכתב בכף החיים (שם ס"ק ל"ד): "ונראה דהוא הדין שכר הפונדקאות שלוקחים ללינת לילה שצריך להיות בהבלעה, דהיינו במה שיושבים שם במקום צינה בערב שבת ובמוצאי שבת".
וע"כ כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ג פס"ח סעי' כ " אסור לקחת "שכר שבת" בנפרד עבור השכרת "יחידת דיור". ולכן, המשכיר "יחידת דיור" צריך להשכיר אותה בהבלעה יחד עם השכר שמקבל עבור ימות החול".
ג
לגבי אם גובים עבור השימוש כגון במים חשמל וכדו'
כתב בשו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח סי' כו: "ומה שכתבתם משום שכר שבת אין זה ענין לעסק הטלת חמין רק אם בעל המרחץ רשאי לקבל שכר או לא. וגם בזה נראה לפענ"ד שאין למחות בידו מליטול שכרו מתרי טעמי. חדא דטבילת הנשים דבר מצוה הוא ודומה לשכר החזנים בסימן ש"ו סעיף ה' שיש מי שמתיר. ועוד שהרי שכר העצים ודאי מותר דאטו מי שלוקח דבר מחבירו בשבת לא יפרע לו בחול וא"כ רשאי ליטול שכרו בהבלעה עם שכר העצים". וכן כתב שו"ת האלף לך שלמה או"ח סי' קכה: "אף גם אם העכו"ם באים בשבת נראה דמותר דבזה כיון דבהמות משליכין שם זבל ומקלקלין השטאלל ויצטרך להוציא הוצאות להוציא הזבל אם כן זה ודאי מותר ליקח לזה אם נוטל יותר בהבלעה ומותר".
ב
ראה בברכ"י (סי' של"ז ס"ק ב'): "אין סכין את הקרקע ולא מדיחין וכו'. בארץ מצרים נוהגים דשפחה או נער עכו"ם מדיח הבית המרוצף בשבת וסוחט הבגד שמנגב הקרקע מהמים שבולע, כדי שיחזור ויקלוט עוד את המים שבקרקע, וכן על זה הדרך. ויש ללמד עליהם זכות דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד לפי שכבר יכול להדיח הבית במים רבים ולכבדן בחוזקה במכבדת קש, אלא שרצונו למהר מלאכתו. ועוד מוטב שיהיו הנשים שוגגות ולא מזידות. הרב מהר"י קשטרו בספר אהל יעקב, והם תשובותיו כ"י סימן צ"ד. ורמזו נמי בהגהותיו". והביאו כה"ח שם (ס"ק כ"א).
וכתב השו"ע (סי' רע"ו סעי' ג'): "אם אומר אדם לעבדו או לשפחתו לילך עמו והדליקו הנר, אף על פי שגם הם צריכים לו – אין זה לצורך האינו יהודי, כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל". וכתב במשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק כ"ז): "לילך עמו – דוקא נקט, אבל אם משלחם בשליחותו שילכו בעצמם והדליקו את הנר להאיר להם אין זה מקרי לצרכו, אף שעיקר הליכתם הוא בשבילו, כיון שאין גופו נהנה מהנר בעת ההדלקה, ומותר אח"כ לישראל להשתמש אצל הנר, וכעין זה כתב הט"ז בסוף הסימן, וז"ל: נ"ל אותו הנר שמדלקת השפחה כדי להדיח כלי אכילה שאכלו, לא מיקרי לצורך ישראל, כיון שאין גוף הישראל נהנה ממנו, אלא כלים שלו מודחים והיא חייבת להדיחם, לצרכה היא מדלקת, ומותר אח"כ ישראל להשתמש לנר זה אף צרכי גופו, כיון דבעת הדלקת הנר הדליקה לצרכה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ל"ז).
וכתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ה פק"כ סעי' מ"ג "מותר לישראל לבקש מגוי לעשות מעשה שניתן לעשותו בדרך היתר, ובחר גוי לעשותו בדרך איסור או שתוך כדי כך עשה איסור לצרכו".
העולה
א. יכוון בלבו שהשכר שלוקח הוא עבור ערב שבת או מוצאי שבת. (וראה בבה"ל שהובא לעיל).
ב. גם אם לוקח שכר עבור שמשוש בחשמל וכדו' הדבר מותר.
ג. אם לוקח פועל נקיון (גוי) ואומר לו שתפקיד שלו זה לדואג בשבת שדירה תהיה נקיה וגוי יכול לבצע מלאכתו ללא איסור, אע"פ שיבצע עבודתו באיסור לית לן בה.