שאלה
רציתי לדעת מה עושים באדר ראשון ומה באדר שני? בר מצווה אזכרה וכו'?
תשובה
(מבוסס על פי דברי מרן הרב בקול צופייך מס' 70).
פורים קטן
בגמרא מגילה (ו, ב) יש מחלוקת מתי חוגגים פורים בשנה מעוברת, רבי אליעזר ברבי יוסי אמר באדר ראשון. רבי שמעון בן גמליאל אמר באדר שני כמו שנוהגים היום. ומסבירה הגמרא: "בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי – מסתבר טעמא, ד"אין מעבירין על המצות", אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? – אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל "מסמך גאולה לגאולה עדיף".
כתב השו"ע בסי' תרצ"ז סעי' א' "יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה".
ב
על הניסים ותחנון ביום י"ד וט"ו
וכתב המשנ"ב בס"ק א' "ולכו"ע אין אומרים על הניסים כיון דאין קורין המגילה ואם אמרו אין מחזירין אותו". וביאר השעה"צ ס"ק ב' "וטעמו, דהא מדינא היה ראוי לעשות באדר ראשון כמו שכתבו הפוסקים, אלא שמסמיך גאולה לגאולה עדיף, אם כן מכל מקום הוי מעין המאורע"
וכתב המשנ"ב בס"ק ב "ואין אומרים אל ארך אפים בפורים קטן ב' הימים דלמנצח יענך ואל ארך אפים שווים המה.
ומזמור לאסף בפורים קטן מקומות יש בלבוב שא"א אותו בכל יום שא"א תחנון ויש מקומות שאומרים רק ביום הלל א"א מזמור לאסף וכן נוהגים בפפד"א אם חל פורים קטן בשבת א"א צו"צ".
ג
שמחה ומשתה בפורים קטן
כתב הרמ"א בסי' תרצ"ז "י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן, מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד"
וכתב גאון עוזנו ותפארתינו הבא"ח בספרו "אדרת אליהו" (משפטים) שניתן לדייק בדברי הגמרא שאמרה "משנכנס אדר מרבים בשמחה" ולא אמרה "באדר" משמע שהחל ממולד חודש אדר מרבים בשמחה אע"פ שלא ראש חודש. אם כן רשאים אנו לשמוח גם באדר ראשון.
וכתב המשנה ברורה סימן תרצז ס"ק ד "אבל לא בט"ו אף לכרכים המוקפין חומה" וכתב בס"ק ה "בהגהת תשב"ץ כתב דיש להרבות ורבינו יחיאל מפריש רגיל להרבות ולהזמין ב"א וזהו שסיים הרמ"א וטוב לב משתה תמיד היינו שטוב להרבות לכבוד הנס שנעשה בעתים הללו"
ד
מי שאירע לו נס
וכתב המשנ"ב בס"ק ב' " מי שאירע לו נס באדר וקבל ע"ע לעשות תמיד יום משתה ושמחה אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון ואם אירע במעוברת בשני יעשה בשני. ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה".
ה
תענית
כתב השו"ע בסי' תקע"ג סעי' א' "הלכתא בטלה מגלת תענית, וכל הימים הכתובים בה מותר להתענות בהם וכל שכן לפניהם ולאחריהם, חוץ מחנוכה ופורים שאסור להתענות בהם בעצמם, אבל לפניהם ולאחריהם מותר" וכו' וכתב הרמ"א "אבל אם יש לו נשואין בניסן מתענה ביום חופתו, אפילו בר"ח ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם".וביאר המג"א בס"ק א' שכיון שהטעם שלא מתענה הוא משום מנהג החתן מתענה וע"כ כתבו בשו"ת ערוגת הבושם סי' קפ"ב, נימוקי או"ח סי' תרצ"ז שבאדר ראשון חתן אינו מתענה בי"ד אך מתענה בט"ו. אמנם המשנ"ב בסי' תקע"ג ס"ק ז' כתב " ויש מקילין בכל הימים שא"א בהם תחנון" שחתן אינו מתענה וא"כ ה"ה בט"ו.
ו
עליה לקבר בפורים קטן
מותר לעלות לקבר ביום פורים קטן ואפי' בכנופיא ראה מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ה' ציץ אליעזר חלק י"ח סי' מ"ג.
ז
נדרים
מובא במשנה (נדרים דף סג, א) ""קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה – אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר – עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר – עד סוף אדר הראשון". ובלשון המשנה זו יש שני גירסאות, יש הגורסים כדלעיל ויש הגורסים במשנה "עד ראש אדר שני" וזו סיבת המחלוקת דלהלן (רמב"ם ואחרים). ובבריתא שם: "תניא: אדר הראשון – כותב 'אדר הראשון'. אדר שני – כותב 'אדר' סתם, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אדר הראשון – כותב סתם, אדר שני – כותב 'שני' (תיניין)". לרבי מאיר סתם "אדר" הוא אדר שני. לרבי יהודה סתם "אדר" הוא אדר ראשון.
הרמב"ם פסק כרבי מאיר. וכך הוא כותב (נדרים פרק י, הלכה ו): אם אדם נדר "שאני שותה יין עד ראש אדר – אם היתה שנה מעוברת ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר – אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר ראשון. ואם נדר עד סוף אדר – הרי זה אסור עד סוף אדר שני, ואם ידע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר – אסור עד ראש אדר שני".
והשיג הראב"ד ש"הגרסאות מתחלפות במלה זו שמצאתי שתי נוסחאות שאין בהם אלא עד סוף אדר שני ראשון ובנוסחה ירושלמית מצאתי 'אדר הראשון', וזו הנוסחא ערבה עלי כי איני יודע מה בין 'ראש אדר' ל'סוף אדר' מעתה אי לא ידע דמיעבר 'ראש אדר' ו'סוף אדר' דראשון קאמר לדברי הכל. ואי ידע דמיעבר הא קיי"ל כר' יהודה דאמר סתם הראשון קאמר בין 'ראש אדר' בין 'סוף אדר'". (ועיי"ש רדב"ז וכס"מ שמסבירים כי הרמב"ם פסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא אדר ב' כיון שמהלך הגמרא כדעת רבי מאיר, גם גירסתו במשנה הייתה אחרת. ועיין לח"מ שם).
בגלל שאלה זו כתב השו"ע ביורה דעה (סימן רכ, סעיף ח) בענין מי שנדר לא לאכול אוכל מסוים וכד': "אמר: עד ר"ח אדר – (אסור לאכול) עד ר"ח אדר ראשון. עד סוף אדר – (אסור לאכול) עד סוף אדר שני. ולהרמב"ם, אם ידע שהשנה מעוברת ואמר: עד ר"ח אדר – אסור (לאכול) עד ראש חדש אדר שני". משמע מדבריו של השו"ע שהוא מסופק כמו מי הלכה. ולכן פסק כמו רבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון, והביא גם את דעת הרמב"ם שפסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא אדר שני. (ועיי"ש בש"ך שהאריך להביא ראיה ממקומות אחרים שפסק השו"ע כרבי יהודה ולא הביא את דברי הרמב"ם. חו"מ מ"ג כ"ח. טור או"ח תכ"ח. אה"ע קכ"ו ז', או"ח תקס"ח, או"ח נ"ה).
ח
מי שנדר לא לשתות יין "שנה" כגון שאמר "קונם יין שאיני טועם יין שנה" אם נתעברה השנה – אסור בה ובעיבורה. ולכן אם נדר כן בר"ח חודש טבת בשנה מעוברת אסור לשתות יין עד ר"ח טבת של השנה הבאה אע"פ שיש בנתיים שלש עשרה חודשים. (ועיין ש"ך שם ס"ק י"ז שבדאורייתא יש להחמיר בשניהם ועיין לקמן בדברי הגר"א או"ח תקס"ח).
ט
שכירות
בגמרא (בבא בתרא קה, א) מובא: "מעשה בציפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו ב"שנים עשר זהובים לשנה, דינר זהב לחדש" ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור!" אבל לא כך נפסקה הלכה כיון שאנו אומרים "המוציא מחבירו עליו הראיה" ולכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן שי"ב סעיף ט"ו): "המשכיר בית לשנה בסכום ידוע ונתעברה השנה – נתעברה לשוכר (ולא יוסיף על החודש הנוסף). השכיר לחדשים – נתעברה למשכיר (ויוסיף השוכר שכירות על החודש הנוסף). הזכיר לו חדשים ושנה, בין שאמר לו: "דינר לחדש, שנים עשר דינר בשנה" בין שאמר לו: "שנים עשר דינר לשנה, דינר בכל חדש", הרי חדש העיבור של משכיר. שהקרקע בחזקת בעליה".
והעיר הרמ"א שכל זה דוקא בקרקע שבחזקת בעליה עומדת אבל בשכר פועלים הדין שונה "אבל מי ששכר מלמד לבנו ואמר ליה שני לשונות כאלו, והמלמד למד עמו חדש העיבור, אין צריך לשלם לו חדש העיבור (תשובת רשב"א סימן תרמה).
י
שטרות
"שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת, אחד כתוב בו: אדר סתם, ואחד כתוב בו: אדר שני, ואין ללוה נכסים כנגד שניהם – נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. (כי הוא ראשון לשיעבוד) ואם בשניהם נכתב אדר סתם, הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון, ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החדש". (שולחן ערוך חושן משפט סימן מ"ג סעיף כ"ח ומכאן משמע שפוסק כמו רבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון).
וכתב ברמ"א (אורח חיים סימן תכז סעיף א): "כשמעברין השנה כותבין באדר ראשון: אדר, סתם, ובשני: אדר השני".
יא
קדיש ואבלות
מי של"ע נפטרו אביו או אימו בשנה סמוכה למעוברת הריהו באבל י"ב חודשים ולא שנה (ראה ש"ך סי' שצ"א ס"ק א'), וסופרים י"ב חודש לחיוב קדיש. (עיי"ש ברמ"א שם ובר"פ ח"ד מא). ולכן אם נפטר בד' שבט בשנה מעוברת ינהגו אבלות רק י"ב חודש עד ד' טבת בשנה הבאה. וכן אם נפטר בא' אב בשנה פשוטה שאחריה שנה מעוברת – ינהגו אבלות י"ב חודש עד א' תמוז בשנה המעוברת.
יב
תענית על הורים
כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תקסח סעיף ז): "כשאירע יום שמת אביו או אמו ב"אדר" והשנה מעוברת – יתענה באדר ב'". וגם אזכרה יעשו בשנה מעוברת באדר השני. והסבירו הגאון והמג"א בדעת שו"ע כיון שפוסק השו"ע כדעת רבי מאיר וסתם אדר הוא השני. (הקשה הגר"א על השו"ע שהוא לכאורה סותר את עצמו. שבהלכות תענית פסק כרבי מאיר? ובחו"מ סימן מ"ג בהלכות שטרות לא חילק ופסק כרבי יהודה. ובנדרים הביא את שתי הדעות והאריך להסביר דבריו. ויש לתרץ בעיקר הדין דעתו כרבי מאיר. אך בנדרים הקובע היא כוונתו של האדם ויכול הדין להשתנות והכלל הוא "הלך אחר לשון בני אדם" לכן בזה יש מחלוקת, ונשאר בספק. ובשטרות גטין וכתובות מדקדקים בזה לכתוב איזה אדר? ראשון או שני, כדי לא להכנס למחלוקת).
וברמ"א כתב: "ויש אומרים דיתענה בראשון, …וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם". הרמ"א פסק כרבי יהודה ולפי דעתו סתם אדר הוא אדר ראשון. אעפ"כ כתב רמ"א כתב: "ויש מחמירים להתענות בשניהם" ועיין מג"א שדעתו להחמיר אולם והסביר הגאון "כן הוא עיקר מדינא" להתענות בשניהם. ואע"פ שצום יארצייט הוא מנהג טוב ולא חיוב מהדין. וחומרה זו אינה חובה אלא חומרה כיון שזה מנהג. ואעפ"כ דעת הגר"א לצום בשני האדרים מתוך מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה. ולדעת המג"א שם אבל מי שנדר לצום ביום שמת אביו – חייב לצום יומים, כיון שזה כבר ספק דאורייתא
כתב הרמ"א: "אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני – דאז נוהגים להתענות בשני" ולכן במקרה זה לפי כולם יעשו יארצייט רק באדר שני.
למעשה
א. מי שנפטר בשנה פשוטה באדר – לדעת מרן יום השנה יהיה באדר שני. ולדעת רמ"א יהיה יום השנה באדר ראשון. וכן נוהגים וטוב להחמיר בשני אדרים. ולדעת הגאון כך הדין לא חומרה בלבד.
ב. מי שנפטר באדר ראשון – תמיד אזכרה באדר ראשון. או באדר רגיל בשנה רגילה.
ג. מי שנפטר באדר שני – תמיד אזכרה באדר שני. או באדר רגיל בשנה רגילה.
יג
לימוד ועליה לקבר
וכתב ברב פעלים למעשה (ח"ד או"ח מ"א) אם לדוגמא נפטר אדם בב' טבת בשנה מעוברת ונוהגים לעשות "לימוד" בחודש י"א – יעשו לימוד זה בב' חשוון שלאחריה. והעולים בי"א – יעלו ביום זה. ואחרי יום זה יפסיקו אמירת קדיש לשבוע וימשיכו עד סוף י"ב. סוף י"ב הוא בב' כסלו ומי שנוהג לצום בי"ב – יצום ביום זה. והנוהגים לעלות לקבר בי"ב יעלו ביום זה. והעושים לימוד בי"ב – יעשו ביום זה. ואחרי יום זה מותרים בשמחות וכד'. וטוב שגם בב' טבת יעשו אזכרה כמו בכל שנת מיתת אביו ואמו שאזכרת השנה שלהם הקבועה תהיה בב' טבת, וכן יום הצום הקבוע. ואם לא יכול – די בכך שיאמר קדיש בשבוע שלפני ב' טבת.
יד
תפילין
כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן לז, סעיף ג): "קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ושלא יפיח בהם. חייב אביו לקנות לו תפילין לחנכו". וכמובן גם מברך עליהם רק צריך להזהר שלא יטעו בו לצרפו למנין ואם יש תשעה חוץ ממנו צריך להודיע לחזן שאינו בר מצוה. ויכול להניח תפילין בן 12 או בן 11 ואפילו פחות אם יכול לשמור תפילין בטהרה.
כתב הרמ"א "ויש אומרים דהאי קטן דוקא שהוא בן י"ג שנים ויום אחד. וכן נהגו, ואין לשנות". ולכן לאשכנזים יניח תפילן בן י"ג או מעט פחות, זמן שיכול ללמוד להניחם בצורה נכונה כשיגיע למצוות.
טו
בר מצווה
וכתב רמ"א "ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני". ואע"פ שהרמ"א פסק כרבי יהודה שסתם אדר הוא אדר ראשון – כאן פוסק כרבי מאיר שסתם אדר הוא באדר שני (עיין לגר"א תקס"ח באורך וביו"ד סימן ר"כ).
מהר"ש הלוי חולק על הרמ"א וסובר שיהיה בר מצוה באדר ראשון כרבי יהודה. (וכולם חולקים עליו בזה. ועיין כה"ח שם ס"ק סא).
פרי חדש מקיים דברי הרמ"א וכך נוהגים גם הספרדים לעשות בר מצוה באדר שני.
מי שנולד בשנה מעוברת באדר א' ושנת הבר מצוה שלו גם בשנה מעוברת מתי יעשה בר מצוה?
כתב המג"א לא נעשה בר מצוה עד אדר שני. והקשו עליו וסיכם המשנה ברורה (סימן נה ס"ק מג) שהסכימו האחרונים "אם בשנת י"ג היה ג"כ (שנת) עיבור אז בודאי היינו אומרים הנולד בראשון – יהיה בר מצוה באדר ראשון. והשני – באדר שני" (דלא כמגן אברהם. ועיין כה"ח שם ס"ק נט באורך).מאוחר שמקדים את הנולד לפניו
בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נה סעיף י) מביא דוגמא לילד שנולד יותר מאוחר שמקדים בבר מצוה את זה שנולד לפניו: "אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני בא' בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו בא' באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג".
טז
מנין וקריאת התורה
כתב בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נה סעיף ט): "לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד, ושנת העיבור בת י"ג חדש". ולפי זה לצרף למנין צריך שנדע על פי בדיקת רופא או חתימת זקן וכד' שהוא כבר גדול. (וכ"כ בסעיף ה') אפילו בן יג שנה ויום אחד אם לא הביא שערות לא מצטרף למנין.
לדעת הרמ"א סומכים על חזקה. וכך כתב במשנה ברורה שם "ואמנם קי"ל כיון שהגיעו לכלל שנים – חזקה שהביאו ב' שערות, ודיינין ליה כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לקולא".
למעשה נוהגים לסמוך על חזקה כדעת הרמ"א ולכן לאחר י"ג חודשים הוא מצטרף למנין חוץ מקריאת פרשת זכור ושאר דברים שהם מדאוריתא, ויקרא בתורה רק מי שהוא גדול ודאי. (עיין כה"ח שם וסימן ט"ל אות ב).
ב"ה
ג' אדר הראשון ה'תשפ"ב
כבוד הרב שליט"א
לפלא גדול לכאורה, מה שכתבתם [בסעיף ו] ש"מותר לעלות לקבר ביום פורים קטן ואפי' בכנופיא, ראה מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ה' ציץ אליעזר חלק י"ח סי' מ"ג".
א) במג"א שם, אין רומז לדברים אלו. ב) ועיקר, בציץ אליעזר כותב שם [בסוף התשובה] ממש להיפך! וזה לשונו:"..באמת שגם בפורים קטן אסור לעלות בכנופיא ולקונן בסוף ז', מכיון דנקטינן שגם בי"ד ובט"ו דאדר"א אסורים בהספד ותענית".
בכבוד ובברכת מרבין בשמחה
שכתוב וע"ע זה דעת החולקים.