שאלה
כיום שיש חברא קדישא העוסקת בכל צרכי המת, האם יש עדיין דיני אנינות?
תשובה
לא טיפל עדיין בקבורה ויש לו מי שיטפל – פטור מכל מצוות שבתורה, ואם רצה להחמיר לאשכנזים אינו רשאי ולספרדים יכול.
טיפל בענייני הקבורה ואח"כ מסר לכתפים אפי' עדיין לא הוציאו מהבית – לדעת רוב הפוסקים חייב בכל המצוות, ומותר באכילת בשר ושתיית יין (לא בכמות גדולה) אבל עדיין לא מתחילה אבלות.
זמן תחילת אבלות – משיסתם הגולל (שו"ע סי' שע"ה סעי' א') ואם מסר לכתפים ולא הולך אחריהם, אם נקבר בעיר או שידע מהפטירה לא מתחילה אבלות, עד לאחר סתימת הגולל. ואם לאו מתחיל משיחזיר פניו.
מקורות
לבאר את הדברים נרחיב
א
כתב השו"ע ביו"ד סי' שמ"T סעי' א' "מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, קודם קבורה אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. אין בית לחבירו, עושה לו מחיצה ואוכל; ואפילו מחיצה של סדין, סגי אם תקע שולי הסדין בענין שאינו ניטל ברוח. ואם אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ובין כך ובין כך, ואפילו הוא בעיר אחרת, אינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך ברכת המוציא ולא ברכת המזון, ואין מברכים עליו ולא מזמנין עליו, אפילו אם אוכל עם אחרים שמברכים, לא יענה אחריהם אמן. ופטור מכל מצות האמורות בתורה, ואפילו אם אינו צריך לעסוק בצרכי המת, כגון שיש לו אחרים שעוסקים בשבילו. וי"א שאפילו אם ירצה להחמיר על עצמו לברך או לענות אמן אחר המברכין, אינו רשאי (ועיין בא"ח סי' ע"א)".
ובסעי' ג' "מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת, ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו, משמסרוהו להם, מותרים הקרובים בבשר ויין, אפי' קודם שהוציאוהו מהבית, ששוב אינו מוטל עליהם. הגה: מקום שנושאין המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו. אבל אם הוא מקום רחוק, כגון מהלך שני ימים, מותר עד שיבואו לעיר קבורתו (רבינו יונה פ' מי שמתו)" וביאר הש"ך ס"ק י"ג "אף על פי שלא חל עדיין האבלות".
וכתב הברכי יוסף סעי' ג' "משמסרוה להם מותרים הקרובים בבשר ויין וכו'. ה"ה דיכול לברך ולהתפלל, כי היכי דשרי בירושלמי בבשר ויין פרק ואלו מגלחין (מו"ק פ"ג ה"ה), כהוראת ר"י (מובא בטור כאן) על מי שמת בתפיסה, דמשנמסר לכתפין פסקה אנינות. וכן מוכח מדברי הרב מעדני מלך ריש פרק מי שמתו. והכי משמע מתלמודין התם. וכ"כ הרב מהריק"ש בהגהותיו דלשאר דיני אבלות נמי דינו כבשר ויין. ועמ"ש הרב ש"ך".
וכתב הפת"ש ס"ק כא "בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' רי"א מביא ירושל' דכ"ש שחייבים במצות ע"ש. עוד כתב שם שחוכך לומר דהא דנמסר לכתפים מהני היינו במקום שמוליכין המת למקום רחוק ואין אונן הולך עמהם אבל במקום שגם קרובים הולכים בשעת קבורה לא מהני מסירה ע"ש טעמו. ומטעם זה נהגו במקומינו שהאוננים ממתינים להתפלל עד אחר הקבורה אף שכבר נתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם הוצאות ותכריכין כיון דבמקומינו גם הקרובים הולכים בשעת קבורה. ובס' חכמת אדם כלל קנ"ג התרעם עליהם ע"ש ובחנם התרעם"
ב
כתב השו"ע סימן עא סעי' א' "מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, אפילו אינו מוטל עליו לקברו, פטור מק"ש ומתפלה. ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי. ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה, ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, אין מוחין בידו".
וכתב המשנה ברורה ס"ק ד' וכן מכל הברכות אפילו ברכת הנהנין ומכל מצות האמורות בתורה. וכו' ואם יש חבורה בעיר שנוהגין שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי המת ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרהו להם מיד חייב בכל המצות ואפילו קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפ"ז לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכים חייבים להתפלל ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום יקברוהו והוא כבודו של מת או כ"ז שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אח"ז מותר להתפלל וחייב אבל במקום שאין חבורה המיוחדת לזה אף שיש לו מי שיתעסק בקבורה עבורו נמשך האנינות עד שיקברוהו וישליכו העפר עליו ומיד שמתחילין להשליך העפר עליו ילך האבל לבית של הקברות ויקרא ויתפלל שם.
ובכה"ח ס"ק ה' כתב "מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפילו קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם. יורה דעה סימן שמ"א סעיף ג'. וכתב שם הברכי יוסף אות ך' דהוא הדין דיכול לברך ולהתפלל כי היכי דשרי בירושלמי בבשר ויין פרק ואלו מגלחין, כהוראת ר"י על מי שמת בתפיסה דמשנמסר לכתפין פסקה אנינות, וכן מוכח מדברי הרב מעדני מלך ריש פרק מי שמתו, והכי משמע מתלמודין התם, וכן כתב הרב מהריק"ש בהגהותיו דלשאר דיני אבילות נמי דינו כבשר ויין עכ"ל, וכן כתב מהר"י עייאש שם בספר שבט יהודה יעו"ש, והביאו שלמי צבור דף קפ"א ע"ד ושערי תשובה בזה הסימן אות א'. וכן כתב המשבצות זהב אות ה' וז"ל ויראה דהוא הדין שמותר להתפלל ולקרות קריאת שמע בלא תפילין עכ"ד".
וכתב במשנ"ב בס"ק ה' "ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי הקבורה ורוצה להחמיר – פי' ומיירי בשאין לו מי שיעסוק בצרכי המת א"נ דמיירי בכל גווני שאסרוהו מפני כבודו של מת שלא יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן ואין חרד על מיתתו וזהו דעת המחבר עצמו מעיקר הדין ומה שכתב אח"כ אין מוחין ר"ל דמ"מ אין אנו יכולין למחות במי שנוהג היפך זה דיש לו על מי לסמוך היכא שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה" אמנם כתב בס"ק ו' "פי' דאפילו אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה".
וכתב בכה"ח בס"ק ז' כתב "ואם יש לו מי שישתדל בשבילו וכו' אין מוחין בידו. וכן סתם מרן ז"ל ביורה דעה סימן שמ"א סעיף א' דמדכתב שם ויש אומרים דאינו רשאי משמע דלסתם מרן רשאי שאין מוחין בידו יעו"ש, וכן פירשו העולת תמיד והאליה רבה והברכי יוסף אות ב' דברי מרן ז"ל. וכתבו האליה רבה והברכי יוסף ז"ל דבזה אין מקום למה שהקשה על מרן ז"ל הלחם חמודות ריש פרק מי שמתו יעו"ש, וכן כתב עבודת הגרשוני סימן ס"ב יעו"ש. ואם כן לפי הכלל המסור בידינו דכל מקום שסותם מרן ז"ל ואחר כך כותב יש אומרים דדעתו לפסוק כסתם כמו שכתבנו לעיל סימן י"ג אות ז', אם כן הכא נמי דעתו לפסוק כמו שכתב כאן דאם רוצה להחמיר אין מוחין בידו אם יש לו מי שישתדל בשבילו, וכן כתב אליה רבה באות הנז'. ועל כן כיון שאנו קבלנו עלינו סברת מרן ז"ל ומרן הכי סבירא ליה אין למחות ביד מי שרוצה להחמיר. וכן פסק סידור בית עובד בדיני קריאת שמע דערבית אות ח' ובדיני אנינות אות א'. ועוד עיין מה שכתבנו לעיל סימן ה"ן אות י"ג".
וכתב הרמ"א "עיין בי"ד סי' שמ"א". וביאר המשנ"ב בס"ק ז' "דשם פסק דאינו רשאי להחמיר בכל גווני וכן עיקר". אמנם אין הכרח כמבואר בכה"ח.
ג
כתב השו"ע סימן שעה סעי' ב' "מי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתי יקבר, מעת שיחזרו פניהם מללוות מתחילין למנות שבעה ושלשים ומתחילין להתאבל (ל' רמב"ם פ"א מה"א ד"ו); וההולכים עמו, מונים משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו, אף אלו שבכאן אינם מונים אלא משיקבר; וגדול המשפחה היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא אח לא שנא בן קטן; ויש מי שאומר והוא שיהא בן י"ג.
וכתב ערך הלחם "ולענין בית הקברות של מצרים כתב רדב"ז סימן פ' [ח"ד סימן אלף קלה] דלאו כעיר אחרת חשיב, שהרי אחר שתי שעות יודעים שנקבר, ועוד שהוא מתחומי העיר, ע"כ. ואין נראה לי כן, שלא נתנו דבריהם לשיעורין אם ידעו אחר שתים או שלש שעות או חצי יום, גם לטעם שני ככפר אחרת הוא ומתחומו בפנקסי מס המלך בקרקע. ואפשר לומר דמשום שאין בין העיר ובינו תחום שבת, דאיכא בורגנין. ומכל מקום נהגו כדבריו, והמיקל לא הפסיד".
וכתב הש"ך ס"ק א' "משמע דוקא כששולחים אותו לעיר אחרת אבל הקוברים בבית הקברות סמוך לעיר החוזרים משערי העיר אינן מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר וכמ"ש הרמב"ן וכן כתב בית יוסף". וכן כתב הבית הלל ס"ק א'
וכתב הפר"ח בס"ק א' "אורחא דמילתא נקט ועיקר הדין תלוי אם יכולין לחזור לבוא בו ביום אף שהקבורה בעיר אחרת מונה משיקבר, ואם אינו יכול לבוא בו ביום הוי ליה כמדינה אחרת, וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ן בספר תורת האדם [עמוד קסב] [ליקוטים]".
ובערוך השולחן סעי' ז' כתב "איתא בגמ' [כ"ב א] א"ל רבא לבני מחוזא אתון דלא אזליתון בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו מנו ע"ש כלומר דדוקא אותם ההולכים עם המת לבה"ק מתחילין האבלות אחר שיסתום הגולל אבל אותם שאין הולכים לבה"ק אלא חוזרים משער העיר מתחילין האבלות מיד ולכאורה משמע דזהו גם כשקוברים אותו בגבול העיר הזאת הדין כן וזהו באמת דעת בה"ג כמ"ש הטור בשמו ע"ש אבל רש"י ז"ל [ד"ה דלא] כתב דזה מיירי במוליכין המת מבבל לא"י ע"ש וגם דעת הרמב"ם בפ"א כן הוא וז"ל מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינן יודעין מתי יקבר מיד שמחזירין פניהם מתחילין למנות האבלות עכ"ל וכן לשון רבינו הב"י בסעי' ב' וז"ל מי שדרכן לשלוח המת למדינה [עיר] אחרת לקוברו ואינם יודעים מתי יקבר מעת שיחזירו פניהם מללוות מתחילין למנות ז' ושלשים ומתחילין להתאבל וההולכים עמו מונים משיקבר וכו' עכ"ל וכו' [סי' פ"ו] וביותר מדברי הנמק"י שכתב הטעם דאותם שחוזרים פניהם כבר נתייאשו ממנו ויאוש הוי כסתימת גולל אבל וכו' עכ"ל הרי לא תלה הטעם בהעדר ידיעת זמן הקבורה".
