ברכה על גלידה בסעודה

שאלה

האם מברכים על גלידה הנאכלת בסעודה?

תשובה

יש לברך לפניה ואין לברך לאחריה מחמת הספק.

מקורות

כתב השו"ע בסי' קע"ז סעי' א' "ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת, כגון: תאנים וענבים וכל מיני פירות, אם אוכל אותם בלא פת, טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן, דלאו מעיקר סעודה הם; ואינם טעונים ברכה לאחריהם, דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתם".

ובסעי' ב' "ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון, שהיה מנהג בימי חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות, כל מה שמביאים אז לפניהם, בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם, דהמוציא ובהמ"ז אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה; ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו, לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד בה"מ".

וכתב הביאור הלכה ד"ה שאין אנו "ובסעודות גדולות שרגילין למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן במיני פירות וגם לשתות יש אומרים דאף בזמננו שייך דין זה וצריך לברך עליהם [והוא דעת הטור והלבוש] וי"א דוקא בימיהם שהיו מסלקין השלחנות קודם בהמ"ז וע"כ נראה כסעודה אחרת אבל אנו שאין אנו מסלקין השלחן אף על פי שסיימו מלאכול ואין דעתן לאכול פת כ"ז שלא ברכו כבתוך הסעודה דמיא [והוא דעת הב"ח והמ"א והא"ר] וכן המנהג כ"כ הח"א. ועיין בא"ר שהביא דבכלבו ורשב"א ותר"י הזכירו סילוק השלחן. אמנם משארי פוסקים נראה כהטור דבר"ח המובא באור זרוע וערוך וברמב"ם ותוס' רבינו יהודה ורא"ש ובהגה"מ ושארי הקדמונים לא הזכירו כלל ענין סילוק השלחן ורק שמשכו ידיהם מן הפת".

וכתב הכה"ח בס"ק י"ד "משמע מדבריו הא אם מסלקין גם השלחן ומביאין שלחן אחר עם הפירות מברכין גם לאחריהם. וכן כתב הברכי יוסף אות ב' בשם מהר"ש אלגאזי ז"ל דבמצרים שמסלקין השלחן ומביאין שלחן אחר מלא פירות ופרוסה קטנה מפת על כלי המלח דדינא הוא שיברכו ברכה אחרונה על הפירות יעו"ש. אמנם לע"ד נראה דמסתמיות דברי השלחן ערוך משמע דדין זה לא שייך אצלנו כלל, לא שנא סעודות גדולות ולא שנא קטנות ולא שנא אם מסירין הפת או השלחן, דגם אם מביאין שלחן אחר אין לברך אחריהם. והטעם נראה לי בס"ד משום דבימי חכמי הגמרא רוח אחרת היתה בם דהטבע שלהם היה כיון שמשכו ידיהם מן הפת אין אוכלין עוד כלל ולכך מברכין לאחריהן, לא כן הטבע שלנו דאין מושכין דבכל עת אם מביאין פת אוכלין ולכך לא חשיב סילוק ואפילו אם מסירין השלחן ומביאים אחר אין לברך לאחריהם. ועל כן נראה כיון דיש פלוגתא בזה בזמן הזה אין לברך אחריהם כלל, וליכא בזה חששא דנהנה מעולם הזה בלא ברכה כיון דבדיעבד ברכת המזון פוטרת כל מיני פירות כמו שכתבנו לעיל אות ז' יעו"ש. מיהו נראה דלכתחלה יש ליזהר ולצאת אליבא דכולי עלמא דהיינו אף אם מסירין השלחן ומביאין אחר יש להביא עמו פת ולכוין המסובין בדעתם בהדיא דאין מושכין ידיהם מן הפת ובכל עת שירצו אוכלין עד ברכת המזון". ובס"ק ט"ו כתב דה"ה לענין ברכה ראשונה.

ב

וכתב השו"ע בסי' קע"ד סעי' ב' "יין פוטר כל מיני משקין. הגה: אפילו מברכה ראשונה".

וכתב המשנ"ב בס"ק ג' "ובלבד שיהיו לפניו על השלחן בשעה שבירך על היין [דאלו לא היו לפניו בשעת ברכה אף שהביאו המשקין לפניו בשעה שעמד עדיין היין לפניו לא מהני וצריך לברך עליהם] ויש מקילין אפילו לא היו לפניו ורק שהיה דעתו עליהם וכ"ז בשלא קבע עצמו לשתות יין ורק כוס זה בלבד אבל אם קבע לשתות יין הסכימו כמה אחרונים דפוטר אפילו המשקין שלא היו לפניו בשעת ברכה כיון שבאו לפניו עכ"פ בעוד שהיין לפניו [ואם באו לפניו אחר גמר שתיית היין צריך לברך על המשקין כ"כ מהר"מ בנעט בביאורו אם לא שהיה דעתו על המשקין קודם גמר השתיה] ולכתחלה טוב יותר לעולם שיהיו שאר המשקין לפניו בעת ברכתו על היין".

וכתב הכה"ח בס"ק ד' "הטעם משום דשאר מינים טפלים לו. עולת תמיד אות ב'. וכתב הט"ז ס"ק ב' מבואר במרדכי פרק כיצד מברכין דוקא אם היו שאר המשקין לפניו בשעה שבירך על היין ואז פוטר היין אותם עכ"ל. מיהו מור"ם ז"ל בדרכי משה אות ו' הביא דברי המרדכי הנז' ומסיים הטעם משום דבזמן הזה אין אנו קובעים על היין, ובשם ה"ר אברהם מפראג כתב אמנם לפי מה שכתב הטור דישיבה דידן כהסבה דידהו אין חילוק בין זמן הזה לזמנם עכ"ל, וסיים ועיין לקמן סימן רי"ג כיצד נקטינן הלכתא בהא עכ"ד. ור"ל דשם פסק הטור והשלחן ערוך דישיבה דידן חשיבה קבע כהסיבה דידהו לענין אחד פוטר את חבירו, ואם כן הוא הדין דחשיבה קבע נמי לענין לפטור שאר משקין אף על פי שלא היו לפניו בשעת ברכת היין ודלא כהמרדכי יעו"ש ודוק. וכן כתב הדגול מרבבה על דברי הט"ז הנז' דלא דק ולא קיימא לן כדברי המרדכי יעו"ש, והביאו שערי תשובה אות א'. וכן כתבו אליה רבה אות ח' והנהר שלום אות ב'. וכן כתב המשבצות זהב אות ב' דלפי מה שכתב הטור בסימן רי"ג דבזמן הזה גם כן יש קבע לשתייה אם כן הוי כסעודה ואפילו לא היו המשקין לפניו כשבירך על היין אין צריך ברכה על המשקין לא ראשונה ולא אחרונה אפילו שלא בסעודה עכ"ל. ומיהו אם אפשר יש לצאת אליבא דכולי עלמא, דהיינו שיזמנם לפניו בשעת ברכה, או שיכוין בברכת היין לפוטרם, או לברך אחר כך על איזה דבר שברכתו שהכל ויכוין לפוטרם. ואם לא אפשר כגון שלא היה בדעתו בשעת ברכה לשתות שאר משקין כדי שיזמינם או לכוין עליהם, וגם לא אפשר לו לפוטרם אחר כך באיזה דבר שברכתו שהכל, אז יש לסמוך על השלחן ערוך ודעמיה".

ובס"ק ה' "כתב שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף סוף אות יו"ד היינו דוקא בשותה יין בקביעות הוא דפוטר כל המשקין, אבל אם שתה מעט יין דרך עראי אינו פוטר אלא אם כן היו המשקין לפניו בשעת ברכה יעו"ש. אבל מדברי מרן ז"ל משמע דלא יש חילוק בין קבע לעראי, אלא כל שיש יין לפניו ודעתו לשתות עוד והביאו לפניו שאר משקין אין לברך עליהם ברכה ראשונה, רק אם כבר הסיח מלבו מלשתות עוד יין ואפילו עדיין לא ברך אחריו והביאו לו משקין מברך עליהם ברכה ראשונה, אבל ברכה אחרונה אין לברך עליהם שנפטרין בברכה אחרונה דיין. ועיין אליה רבה אות ח' ובדברינו לקמן על סימן ר"ח סעיף ט"ז ודוק"

ובס"ק ו' כתב "עיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ז שמצדד לומר דגם הטפל למשקין כגון ששותה אחר היין קאו"י ורוצה לאכול מעט צוק"ר כדי למתקו אין צריך לברך גם על הצוק"ר יעו"ש. ולי נראה כיון דבעיקר הדין יש פלוגתא, דלמרדכי בזמן הזה אינו פוטר שאר משקין אלא אם כן היו לפניו בשעת ברכה כמו שכתבנו באות הקודם, אלא דאנן בתר הטור והשלחן ערוך אזלינן, די לנו במה שפוטר שאר משקין ולא במה שנטפל להם גם כן. אלא על צד היותר טוב יש לומר כשאוכל הצוק"ר יכוין שהוא רוצה לאכול מתיקה ולא בשביל למתק הקאו"י לבד ואז יברך עליו, או יש להניחו בתוך הקאו"י עד שנימס ואינו ניכר ולא יברך"

ג

ובסעי' ז' כתב השו"ע "אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה; ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו; אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה; ואפי' אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא, ופת פוטרתם. וי"א לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה: והמנהג כסברא הראשונה". וכתב המשנ"ב בס"ק ל' לא לפניהם ולא לאחריהם ואפילו אם הם באים אחר גמר סעודה לדידן דאין אנו מושכין ידינו מן הפת וחשוב הכל כבתוך הסעודה".

וכתב הכה"ח בס"ק ט"ל "ודוקא בשאר משקין אין צריך לברך דחשיבי כבאים מחמת סעודה לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה, מה שאין כן ביין שרף, ואף מי שרגיל לשתותו תוך הסעודה בטלה דעתו אצל כל אדם. מטה משה סימן שס"ג. וכן כתב הלבוש סימן קע"ז סעיף ב'. והביאו הלחם חמודות בפרק כיצד מברכין אות פ"ו וכתב דאם בירך על היין קודם ששתה יין שרף אין צריך לברך דיין פוטר שאר משקין יעו"ש, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ז', עולת תמיד אות ו', ט"ז ס"ק יו"ד, מגן אברהם ס"ק י"א, אליה רבה סימן קע"ז אות י"א. אלא שכתב שם האליה רבה דבספר מגדל דוד האריך לחלוק על הלבוש יעו"ש. והעולת תמיד שם כתב עוד תקנה להטביל בו תחלה מעט פת. והביאו אליה רבה שם וכתב שכן כתב הנחלת צבי משום דדמי לפירות, וכתב ולפי זה צריך לטבול בו גם בסוף כמו בפירות סימן קע"ז סעיף א' יעו"ש. והביאו המשבצות זהב שם אות ד' יעו"ש. ומיהו מה שכתב בספר אור חדש בשם מהר"ר פייבש דאם היין שרף לפניו בשעת ברכת המוציא נפטר, והביאו העטרת זקנים ריש סימן קע"ז, כבר דחה דבריו האליה רבה שם יעו"ש. וכן דחה דבריו הנהר שלום אות י"א, בית מנוחה אות י"ט. ומיהו גם בזה שמטבלין בו פת תחלה וסוף יש מפקפקין כמו שכתבו הבית מנוחה שם והמחצית השקל סימן קע"ז ס"ק ג' יעו"ש"

וה"ר זלמן בזה הסימן אות ג' לחלק יצא, דאם שותהו כדי לעורר תאות המאכל הרי הוא טפל לסעודה ואין צריך לברך עליו, ואם שותהו כדי לחמם האצטומכא לעכל המאכל צריך לברך עליו. והוא ממגן אברהם שם. ובסידור כתב במה דברים אמורים במדינות שאין דרכם לשתות תוך הסעודה אלא בשאר כל היום לחיזוק הלב ודינו כדין פירות, אבל במדינות אלו שרגילים לשתותו תוך הסעודה אין צריך לברך עליו עכ"ל. ועל כן נראה כיון דדבר זה מפלוגתא לא נפיק לכתחלה יש ליזהר לשתות מעט פחות מכשיעור קודם נטילת ידים ולברך עליו ולכוין לפטור כל מה ששותה בתוך הסעודה, ואם שכח לעשות כן או שלא הביאו לו עד לאחר שבירך המוציא אז יש לברך על מעט סוקא"ר ויכוין לפטור אותו, או יטבל בו פת בתחלה ובסוף וכמו שכתב האליה רבה ז"ל אם אי אפשר בענין אחר. ועיין לקמן אות מ"ט".

ד

שו"ת אור לציון חלק ב פרק יב שאלה י"ב "גלידה שיש בה חלב, וכן גלידה הנעשית מקצפת ביצים, מברכים עליהם בתוך הסעודה, אבל גלידה שנעשתה מנוזלים לא חלביים אין מברכין עליה בתוך הסעודה" וביאר בהערות "ונראה שגלידה חלבית דינה כאוכל, וכיון שבאה לקינוח מברכים עליה, אבל שאר גלידות שעשויות ממשקין אחרים, דינם כמשקה ואין מברכין עליהם, שיש ללמוד דין זה מדברי הרמב"ם בפרק ט' מהלכות טומאת אוכלין הלכה א', השמן או הדבש שנטמאו ואח"כ קרשו ואח"כ נימוחו, הרי הן ראשון לטומאה לעולם, מפני שהן כמשקין, ואעפ"י שקפאו אחר שנטמאו. וכתב עוד בהלכה ב', הרוטב והגריסין והחלב שקרשו, הרי הן כאוכלין וצריכין מחשבה. מוכח שחלב שקרש דינו כאוכל, ושאר משקין כמו שמן ודבש שקרשו דינם כמשקין, וע"ש בכס"מ שכתב שדינם כמשקין אפילו בשעה שקפואים, ושכן מפורש בפירוש המשנה להרמב"ם, ומטעם שהקפאתם אינה הקפאה, לפי שלא יקפאו באמת, ומשקה יחשב, ואפילו בעת ההקפאה, ע"ש, וראה עוד בשו"ת מטה יוסף ח"ב סימן י"ח, ע"ש, ויש ללמוד מדין טומאת אוכלין אף לענין ברכות שדינם כמשקין, וראה במג"א בסימן קנ"ח ס"ק ז' שלמד כן גם לענין טיבולו במשקה, ע"ש, ולכן אין לברך בתוך הסעודה אלא על גלידה חלבית בלבד. וראה עוד מה שיתבאר בזה להלן בפרק י"ד בבאורים לתשובה י"ח, ע"ש.

ולפי מה שכתב בשו"ע בסימן קע"ד שם, שכיון שאף במשקין יש אומרים שצריך לברך עליהם בתוך הסעודה, לכן הרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו, הוא הדין שיש להחמיר לענין גלידה שאינה חלבית לפטור אותה בדבר אחר, ועל כל פנים אין זה אלא ממידת חסידות, כיון שאין המנהג כדברי השו"ע, וכו' והוא הדין גם שלא בשעת הסעודה, דקי"ל שיין פוטר שאר משקין". אמנם מה שיש להקשות על דבריו דהרמב"ם כתב הרוטב והגריסין והחלב הרי הם כמאכלי אפי' דבר שאינו חלבי והמעיין בביאור הרמב"ם למשניות טהרות פ"ג יראה דהטעם כיון ששל דבש כיון שאין קרישתן גמורה וא"כ בגל'י שקרישתו גמורה מברכים עליו ולעומת זה גלידה שאין קרישתו גמורה כי הרי חוזר ונימוח מקבל טומאה אל"כ התקשה לגמרי וגם בזה יש לפקפק.

וראה בהלכות  ברכה הנהנין שמרן הרב פסק שיש לברך עליה בתחילה ואפי' שאינה חלבית וראה בזאת הברכה פ"ה עמ' 43 שדעת מרן הרב שאין לברך עליה ברכה אחרונה כיון שהיא ספק משקה

לסיכום

ונראה שבגלידה כיון שנסתפק לנו אם הוא כמאכל או כמשקה. יש להסתפק אם חייב בברכה אחרונה והטעם כיון שזה מדברים שבאים בסוף הסעודה ואין דרך כיום לאכול עמהם לחם, וגם אם נחשיב אותם כמשקה לא יפטור אותם כיון שלא בא בתוך הסעודה.

אמנם מה שנשאר שיין יפטור אותו , יש לצרף שכיום זה לא נחשב כקבעו עצמם על היין ובפרט אם לא שותים עוד יין במהלך הסעודה, ועוד שיש צד שהוא מאכל וראה בכה"ח ס"ק ו' שעשה צירוף לענין דומה.