שימוש בצלחות חרס בצימר של גוי

שאלה

יהודי שנמצא בצימר של גוי ושואל בנוגע לצלחות חרס האם מותר לאכול בהם קר או חם, והאם יש להם תקנה?

תשובה

אדם שנמצא בצימר או בבית מלון בבעלות של גוי או יהודי שאינו דתי ויש שם צלחות חרס אם רוצה להשתמש בהם בצונן שרי לכתחילה ולא צריך הכשר אלא רק שטיפה והדחה היטב, ואם רוצה להשתמש בחמין צריך להגעילם שלוש פעמים, ובשעת הדחק גדול שאינו יכול להגעילם כלל (ואפי' ע"י עירוי) וגם אין בידו כלים אחרים ומצטער מאד, ניתן להקל אף בשימוש בחם ויקפיד שלא יערה ישירות רותח אלא על ידי כף או מצקת כשרים.

מקורות

א. נתבאר בגמ' (פסחים ל':) שכלי חרס אין מועיל להם הגעלה שהרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם, וגם אין מועיל היסק מבחוץ אלא דווקא מבפנים, אא"כ הוי דבר שדרכו להסיקו מבפנים וגם הסיקו מבפנים, ואם החזירו לכבשן (ולא לתנורים שלנו – רא"ש סי' ז') עד שנתלבן נקטינן שמותר, ומוסיף בשו"ע (סעי' א') שהאיסור אף בעירוי ולא רק בכלי ראשון, וברמ"א (שם) מוסיף להחמיר אף בכ"ש, ומסיק במשנ"ב (ס"ק י"א) להחמיר לכתחילה אך בדיעבד יש להקל בכ"ש בהפ"מ ואינו ב"י, וכ"כ בשו"ע (סעי' ב') שכוביא שהיסקו מבחוץ אין מועיל להגעילו עד שימלאו גחלים מבפנים ולא חששו שיפקע הכלי כיון שאינו עשוי אלא מלבנים ועפר, כתב הטור (יו"ד סי' קכ"א) בשם בעל העיטור (ח"ב י"ד ע"ג) להקל בכלי חרס שאב"י בהגעלה ג' פעמים, וסיים הרשב"א (תוה"ק ב"ד ש"ד ל"ז.) שהקלו כן רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כתרומת חו"ל ובישולי עכו"ם, וע"ע בשו"ע (או"ח סי' תנ"א סעי' א').

ב. אמנם צלחות חרס אלו אין דרכם בשימוש על האש בכלי ראשון כלל, אלא בכלי שני, ולפעמים גם בעירוי מכלי ראשון, ומן הסתם רוב תשמישו בכלי שני שאין דרך רוב השימוש לערות ישירות מהקדירה לתוך הצלחת אלא על ידי מצקת וכף וכיו"ב, ויש לנו לברר האם צריך לחוש למיעוט תשמישו:
הנה כתב הטור (סי' תנ"א) דנקטינן שכבולעו כך פולטו, ולכך לפי חומרת תשמישן כך היא הגעלתן, ואם נשתמש בכ"ר לא סגי בעירוי להפליט, ואם נשתמש בכ"ש צריך הגעלה בכ"ש, וכך הובא בב"י בשם הכל בו (סי' מ"ח), ומוסיף בטור שמטעם זה מחמיר הראבי"ה (סי' תס"ד) להכשיר הקערות בכ"ר (אף שתשמישן ע"י עירוי), מפני שלפעמים כופין אותן על המחבת כשהוא ע"ג האש, ובב"י מדייק מל' הרי"ף (ח':) וכ"ד הר"ן (שם) והרשב"א (בתשובה ח"א סי' שע"ב) שלעולם אזלינן בתר רוב תשמישן והוא הקובע את דין ההגעלה באותו הכלי, וכך בשו"ע (סעי' ו') פוסק שאזלינן בתר רוב תשמישו, אמנם ברמ"א פוסק כיש מחמירים, וכך כתב הרמ"א (שם) להחמיר לכתחילה בכלי שתייה משום שלפעמים משתמשים בהם בחמין (ובדיעבד סגי בשטיפה), ולמעשה הסכמת רוב האחרונים שיש להקל בדיעבד, (ודלא כפמ"ג שמחמיר אף באינו ב"י מהתשמיש החמור), והיינו שכבר בישל האוכל (גר"ז סעי' כ"ח ול"ג), וכתב בכה"ח (ס"ק ק"ח) שכלי שמיעוט תשמישו בליבון וא"א ללבנו מפני שמתקלקל ואין לו כלי אחר חשיב כדיעבד ושרי בהגעלה אף לדעת הרמ"א, וע"ע בחזו"א (סי' קי"ט ס"ק ט"ו) שאם מיעוטו באיסור ורובו בהיתר אף להשו"ע צריך הגעלה כדין המיעוט.

ג. ומעתה יש לנו לומר שכל זה שכלי חרס אין לו תקנה, היינו, כשבלע איסור חם שהונח בתוכו בכלי ראשון או על ידי עירוי מכלי ראשון, אך בבליעה מכלי שני נראה דעת השו"ע (שם) דשרי להשתמש בכלי חרס הללו, אולם דעת הרמ"א (שם) שאף בבלוע מכלי שני יש לאסור, וראה במשנ"ב (שם ס"ק יא') שכתב דלדינא הסכימו האחרונים דלכתחילה יש להחמיר כדעת הרמ"א בזה. אך לכאורה קשה לשיטתו דביו"ד (סימן ק"ה סעי' ב') פסק מרן דכלי שני אינו מבליע ואינו מפליט אך יש לחוש וליזהר על כל פנים בכדי קליפה, והרמ"א לא השיג עליו ונראה דמסכים לשיטתו, וכך מבואר בתו"ח (כלל ל"ג דין א') שאין אוסר בדיעבד כלל, וראה בש"ך (שם ס"ק ה') שכתב שאפשר דחמץ שאני משום חומרתו אולם בבליעת סתם איסורים בכלי שני לא מבליע, ומסיק שראוי להחמיר בכלי חרס לאסור כדי כדי קליפה, וע"ע בכה"ח (סי' תנ"א ס"ק כ') שהביא שיש שחילקו בדעת הרמ"א בין חמץ לשאר איסורין, והביא בשם הח"י (ס"ק ח') לעניין דינא שבמקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד אם השתמש בכלי שני שאינו בן יומו אפילו בכלי חרס.

ד. עוד יש לנו לדון ולחשוש בדבר גוש של איסור חם שאם הניחו אפילו בכלי שני יש לנו להחשיב ככלי ראשון, וכך דעת הרש"ל (סי' נ"א אות ב') שדינו לעולם (בגוש) שמבליע ומפליט, מפני שאין לו דפנות המקררות אותו, וכך כתב האו"ה (כלל ל"ו דין ז'), וכך דעת הש"ך (סי' ק"ה ס"ק ח', וסי' צ"ד ס"ק ל') ע"פ כמה פוסקים, ובתנאי שאינו נשפך וצלול כעין רוטב, אכן הרמ"א (יו"ד סי' צ"ד סעי' ז') כתב להדיא (גבי סכין חלבית שחתך בה בשר) שאוסר רק בכ"ר, וביאר בתו"ח דאדרבה נראה לעינים שרוטב מחזקת החום יותר מדבר גוש, ובט"ז (שם ס"ק י"ד) נוקט שיש להחמיר דווקא בחותך הבשר בסכין שיש צירוף החומרא של "דוחקא דסכינא", אך בלא זה אין להחמיר, ובב"ח (סי' ק"ה) נוקט שהסכין יאסר מחמת הבשר, מפני שהבשר מבליע בו, אבל אין הבשר יאסר מחמת הסכין, שאין כח בחום של כלי שני (אף שהוא גוש) להפליט הבלוע בסכין ולהבליע בבשר, ובכה"ח (סי' צ"ד ס"ק ע"ב) מצדד כדעת החכ"א (כלל ס' אות י"ב) שיש לסמוך על המקילים בהפ"מ אא"כ יש גם דוחקא דסכינא, וע"ע שם שכתב שהיינו דווקא בגוש לבד, אך בגוש עם רוטב, אזי הרוטב (כשם שהוא מתקרר בכ"ש) מקרר גם את הגוש.
[יש להוסיף שכתב המנח"י (כלל ס"א אות מ"ה) שאף חומרת גוש הינה רק לעניין איסור והיתר, אך בוודאי שאינו מבשל (ומש"כ האו"ה "מבשל" הוא ל"ד), אמנם המג"א (סי' שי"ח ס"ק מ"ה) כתב שגם מבשל וכמו כ"ר ממש, ובמשב"ז (סי' צ"ד ס"ק י"ד) כתב שאפשר דבלא דוחקא הוי רק מבליע ומפליט וע"י דוחקא הוא גם מבשל, ובחת"ס (על השו"ע או"ח שם) מחלק דהוי כבישול לעניין הלכות שבת דלא גרע מצלי, ול"ח בישול לעניין בב"ח דהוי כטיגון דל"ח בישול, ולמעשה במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ס"ה) כתב שיש להזהר בזה לכתחילה (לעניין שבת), ודעת מו"ר הגר"מ אליהו (מאמ"ר ח"ג פנ"ב, נ"ג, נ"ד) להקל לספרדים לכתחילה לעניין שבת, ולאשכנזים להחמיר לכתחילה, אך בדבר חריף יש לכו"ע להחמיר לכתחילה, וכגון שלא להניח תבלין שאינו מבושל ע"ג גוש רותח בכ"ש].

ה.על פי כל האמור נראה בפשיטות שבצלחות חרס יש לחוש שהשתמשו בהם איסור בעירוי או בגוש או אפילו בכלי שני וא"כ צריך לחוש לכתחילה לדעות הפוסקים המחמירים ולא להשתמש בהם בדברים חמים וכמבואר לעיל, אמנם אע"פ שכלי חרס אין להם תקנה אלא בשבירה, בכהאי גוונא שהוא בצימר או במלון שהוא בבעלות של הגוי, וכיוצ"ב שנחשב לשעת הדחק (עיין ט"ז יו"ד צ"א ס"ק ב', וראה בכף החיים שם ס"ק יא' הסכמת האחרונים לזה) יראה דשרי להכשירם על ידי הגעלה שלוש פעמים, ע"פ השו"ע (יו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז), ז"ל: "כלים שבישל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו שלש פעמים, ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מדאורייתא".

ו. ראה בכף החיים (יו"ד סי' צ"ג ס"ק ט"ו) שהביא דיש דיעות דס"ל להקל בכלי חרס שאינו בן יומו כמות שהוא, והוסיף שיש דיעות להקל אף באיסור דאוריתא דחשיב כדיעבד ובהצטרף עוד צדדי היתר, ולמעשה כתב להקל באינו בן יומו אפי' באיסור דאורייתא בהפסד מרובה ע"י הגעלה ג' פעמים, וא"כ בדידן באופן שאין בידו כלים אחרים חשיב כהפסד, וגם שיש לצרף שיתכן שבכלל הכלי לא בלע איסור, ואף אם בלע הרי מסתמא בלע בכלי שני שדעת השו"ע שאינו בולע, ואף להרמ"א שמחמיר יתכן שמחמיר רק בחמץ ולא בשאר איסורים, ואף אם בלע גם בעירוי, הרי דעת רוב הפוסקים שאזלינן בתר רוב תשמישו, ואף אמנם שיתכן שהונח דבר גוש ולכאורה לעניין גוש לא ניתן לומר שחשיב כמיעוט תשמישו שכך בוודאי הדרך לאכול, מ"מ הרי אף בגוש דעת השו"ע והרמ"א להקל, ואף שיש מחמירים הרי דעת רוב האחרונים להקל בשעת הדחק, וגם שמסתמא אינו בן יומו, והוי ספיקא דרבנן, וכדקיי"ל שסתם כלים של הגוים הוי אינם בני יומן, וכמובא בשו"ע (יו"ד סי' קכ"ב סעי' ו'), אכן אם רוצה להשתמש בצלחות אלו רק בצונן נראה דשרי אף ללא הכשר הכלי, אך רק ישטוף וידיח היטב את הכלי ודי בזה. כמבואר בשו"ע (יו"ד צ"א סעי' ב') ובש"ך (שם ס"ק ג').
למעשה
אדם שנמצא בצימר או בבית מלון בבעלות של גוי או יהודי שאינו דתי ויש שם צלחות חרס אם רוצה להשתמש בהם בצונן שרי לכתחילה ולא צריך הכשר אלא רק שטיפה והדחה היטב, ואם רוצה להשתמש בחמין צריך להגעילם שלוש פעמים, ובשעת הדחק גדול שאינו יכול להגעילם כלל (ואפי' ע"י עירוי) וגם אין בידו כלים אחרים ומצטער מאד, ניתן להקל אף בשימוש בחם ויקפיד שלא יערה ישירות רותח אלא על ידי כף או מצקת כשרים.