שאלה
אדם הנמצא במלון שהפרוזדורים בו נדלקים ע"י חיישנים כשפותח דלת והבעיה שבפרוזדור אין אור והוא ארוך עם דלת בידוד בין מבואה למבואה שגם שם נדלק אור כשיקלוט האדם העובר שם כיצד ואיך ניתן לעבור באופן שאין גוי?
תשובה
א. יש לאדם לעשות כל אשר בידו כדי לא להיתקל בכל מכשירי החשמל הפועלים באופן אוטומטי כגון דלתות חשמליות וכן תאורה וכדו'.
ב. אם הגיע למקום כזה באופן שלא ידע: אם נהנה כתוצאה מהפעולה הזו כגון מהאור שנדלק שבלעדיו אינו יכול להגיע לחדרו אסור לו לפתוח הדלת ולעבור אלא יחכה עד שיבא גוי ואפילו יש לו צער מכך (אלא א"כ יש בכך חשש סכנה), ואם לא נהנה כלל מהאור שנדלק כגון שבלאו הכי יש אור יום וכדו' במקום צורך גדול ובשעת הדחק יש להקל.
מקורות
בשנים האחרונות הולכת ומתרבה המציאות בכל המקומות בעולם שמשתמשים בבתי מלון וכן בבתים פרטיים בתאורה אוטומטית (המכונה: "פוטוצל") דהיינו תאורה שמותקנים בה חיישנים כאלו שבאופן שמתגלים תזוזות בשטחם מפעילים באופן אטומטי את מנגנון התאורה ובאותו הרגע נדלק האור, וכן נכבה האור באופן דומה וזאת במטרה של חסכון בחשמל וכדו'
ומיני אז נתרבו השאלות אודות לבעיות שנוצרו מאותו מנגנון חשמלי באם אין דרך אחרת איך להתנהג ולפעול באותם מצבים כגון במקום שאין גוי שיוכל לעבור עימו באותם מקומות הללו וכדו' ע"כ נבוא במגילת ספר ונברר לאשורם של דברים באיזה מלאכות ואיסורים אפשר להתקל אודות למנגנונים אלו:
א.
ידוע שיטת החזו"א (סי' נ' אות ט') שבהפעלת זרם חשמלי יש בו משום תולדת בונה שאיסורה מהתורה, וכן פסק הרב זצ"ל (בשו"ת מאמ"ר ח"ד סי' עב', ומאמ"ר הל' שבת ח"ה פר' קיח' הל' א' ועוד במה מקומות).
וכתב מר"ן הרב זצ"ל (מאמ"ר ח"ה פרק קי"ח הל' מ"ח מ"ט): "מנורה הנדלקת כאשר יש חושך באופן אוטומטי בלא מעשה אדם (קרוי: פוטוצל), יש לנתקה מערב שבת כדי שלא תדלק בשבת. שכחו לנתק מנורה כנ"ל, וצריך לצאת מהחדר – מותר לו לפתוח את הדלת, אף על פי שבפתיחת הדלת יכנס אור לחדר ותכבה המנורה. וכן מותר לו לסגור את הדלת אחריו.
אמנם הרוצה להיכנס לחדר – מותר לו לפתוח את הדלת, אך אסור לו לסגרה, כיון שנהנה מהאור, ומכל מקום אין להיכנס ולצאת מהחדר אלא רק במקום צורך".
אך להלן כתב מר"ן הרב זצ"ל (מאמ"ר שם הל' נ"ט): "דלת המחוברת למערכת חשמלית עם עין אלקטרונית, שבזמן שאדם חוצץ בין האור לבין הקולט היא נפתחת מאליה – אסור לעבור שם אלא יחפש שער צדדי", והטעם הוא שמכיון שכל הליכתו לכיוון הדלת היא על מנת לעבור דרכה, הוי מכוון לכך, ואסור. כלומר, שבמקום שזה פסיק רישא והוא גם נהנה ומתכוון לכך, אין מקום להתיר כלל.
אשר ע"כ בנידון השאלה שרוצה לעבור בפרוזדור אם באופן ודאי ידלק האור וצריך לו שבלאו הכי לא יוכל להגיע למחוז חפצו יהיה אסור לו לפתוח הדלת ולעבור כיון שנוח לו באור שנדלק הוי פסיק רישא וניחא ליה וע"כ לא יוכל להיכנס לאותו המקום ויחכה עד שיעבור גוי ויכנס אחריו.
ב.
הגמ' בשבת (כט' ע"ב מא' ע"ב) מביאה מח' רבי יהודה ורבי שמעון בדבר שאינו מתכוין, דעת ר"י שאסור ודעת ר"ש שמותר ונפסקה הלכה כר"ש.
וכן הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ה) כותב: "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה – אם לא נתכוין לאותה מלאכה – הרי זה מותר, כיצד? גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון", עכ"ל.
כלומר, ההגדרה של דבר שאינו מתכוון, היא עשיית פעולה מותרת ונעשית גם פעולה אחרת שיש בה מלאכה, והוא לא התכוון לה, והיכא שאינו ודאי שתעשה – מותר. וכלשון הרמב"ם: "אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה", כלומר ולא ודאי, כי כאשר בודאי תעשה המלאכה כמו "גורר את הספסל", והספסל הוא כבד, בהכרח שהקרקע תחפר, ואז גם אליבא דרבי שמעון – אסור, ומבואר איפה מדברי הרמב"ם שהעושה פעולה שכתוצאה מכך תיעשה מלאכה באופן ודאי גם אליבא דרבי שמעון אסור אפילו שאינו מתכוין לעשותה. דקרי ליה "פסיק רישא ולא ימות", וראה בשו"ע (סי' של"ז סעי' א').
וכן מבואר בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) : "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי – חייב משום זורע. הנוטע, המבריך, וכו', והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי – חייב משום זורע". ומפרש שם הקרבן עדה: "והעושה בתים – וכו' וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או הצנה. כל דבר שהוא מבחיל את הפרי- שמסייע לבשל ולגמור הפירי", עכ"ל [וכן הוא בפירוש משניות לרמב"ם שביעית פ"ב מ"ד בד"ה ועושין להם בתים] מוכח שגם אם עושה דבר שאינו בגוף האילן, דהיינו שבונה סוכה להצל על האילן – חייב משום זורע [וראה באחרונים שנחלקו האם האיסור מהתורה או מדרבנן (וראה עוד במאמר מרדכי הל' שבת חלק ה' פרק קי"א הערה מ"א).
ג.
אך באופן שאינו נהנה מן האור ואין צריך לו כלל נתבאר לעיל שיש מקום להקל בשעת הדחק, ונבוא לבאר:
ראשית יש להקדים שיש לעשות כל שבידו שלא להגיע כלל למצבים אלו כגון מה שמצוי בבניינים רבי קומות שהתאורה פועלת בהם באופן אוטומטי שיתקינו שם תאורה שדולקת כל השבת וכן בבתים שמותקנים בהם תאורה זו וצריך לעבור דרך שם שיעבור בדרך אחרת ובאופן שאי אפשר שיחכה לגוי שיעבור ובדרך אגב יעבור אחריו שלצורך עצמו הוא עושה כמבואר בשולחן ערוך (אור"ח סי' רע"ו) ובנושאי כלים שם עיי"ש. וכן בבתי מלון שיש בהם תאורה ודלתות חשמליות כאלו ואחרות יש להימנע מלילך לשם כלל אלא א"כ יוסדר העניין שהכל יהיה ע"פ ההלכה.
ומ"מ אם אירע שנתקל בשעת הדחק כזאת מבואר בפוסקים שבאופנים שאם יפתח את הדלת לא יהיה אכפת לו בכך שידלק האור יהיה אפשר להקל מכמה טעמים במקום צורך גדול מאד ובשעת הדחק כזו שאין לו שום דרך הלכתית אחרת להנצל מהמצב בו הוא נמצא, ונביא להלן את עיקרי הטעמים:
א – בפסיק רישיה דלא ניחא ליה נחלקו הראשונים שכתבו התוס' (שבת דף ק"ג ע"א) ד"ה "לא צריכא – פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכו' ואינו נראה וכו' והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא – איכא". וראה בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב", דהיינו לדינא לא ס"ל כשיטת הערוך, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך.
וראה בבה"ל (שם ד"ה "דלא ניחא"), ז"ל: הנה בעניננו לא ניחא ליה כלל בהסחיטה ואדרבה היה רוצה שלא יסחט כי הולך לאיבוד אבל באמת אפילו רק היכא שאין נהנה כלל בהפעולה שנעשה על ידו ואין לו שום נ"מ בזה נקרא ג"כ פ"ר דלא ניחא ליה כיון דהוא אין מכוין להפעולה כן הוכיחו התוספות בשבת ע"ה ד"ה טפי מהא דשבת ק"ג בגמרא דקעביד בארעא דחבריה:
ב – עוד יש לצדד שאדם הפותח את דלת ביתו אינו בכלל עושה מלאכה, כיון שאינו מתכוון לכך כלל, דהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכן נראה דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
ומבואר מדבריו שיש אופנים שאף שנעשית מלאכה אין זה בגדר של פסיק רישא, וה"ה כאן שבעצם המעשה של פתיחת הדלת אינה נחשבת למלאכה כלל אלא כדרך מתעסק בעלמא שאין משמעות מלאכה למעשה כלל.
ג – עוד יש להסתמך על דברי הרשב"א הביאו הבית יוסף (סימן שט"ז), וז"ל: "תנן בסוף פרק האורג (ק"ו ע"ב) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו – הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וכתב הר"ן (ל"ח ע"א ד"ה "מתני' השני") בשם הרשב"א (ק"ז ע"א סוד"ה "אף") דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא – מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן, דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת?! ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד – אסור, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי, ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו – מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו".
וראה בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן כ"ג) שכתב לבאר דברי הרשב"א, וז"ל: "ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קושיא הנז' שהקשה משבת דף קל"ג תירוץ נכון, דהרשב"א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מנכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבא מנכרה מילתא שנועל לשמרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שם, ואף על פי שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נברר ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס"ל אף על פי שהוא מתכוין לצוד, כיון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר.
ומבואר להדיא שגם אם ניחא ליה בתוצאה של המעשה מ"מ אם עיקר כונתו הנראית לעין היא לשמירת הבית מותר וה"ה הכא שפותח הדלת ע"מ שיוכל להגיע לחדרו יהיה מותר.
ואע"פ שלא נפסק כך למעשה מ"מ חזי לאיצטרופי במקום הדחק גדול באופן שלא ניחא ליה באור שנדלק.
ד – בדרך כלל בתאורה חדשנית זו משתמשים בנורות לד שאין בהם הבערה כלל ולכמה פוסקים איסורם מדרבנן בלבד כמבואר (בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' י"א): "וכיון שפשוט הדבר שבסגירת המעגל רק נותן האדם מעבר לזרם, אשר הוא אמנם מתחיל תיכף לזרום רצוא ושוב תוך המעגל ובדרך הילוכו הוא זורם אל המנורה ומדליק, והחוט המאיר הזה ודאי זקוק כל הזמן לכח שמייצר זרם בדיוק כמו ששלהבת של פתילה זקוקה תמיד לשמן שהוא חומר דלק, וכיון שכן למה דוקא הדלקת חשמל תיקרא בשם בונה ובשם תדירי, הרי גם המדליק פתילה בתוך כלי גדול שהוא מלא שמן ותוכל לדלוק זמן רב אפי"ה אינה נקראת משום כך בשם תדירי, וה"נ גם כאן אף שהזרם אינו דולק ואינו כלה ונפסד מ"מ חושבני שלענין דינא יש לנו לראות את הספקת הזרם כעין הספקת חומר דלק. אמנם נראה דהאמת יורה דרכו דאף אם אין בו שלהבת כלל, מכל מקום חשיב נולד גמור, כיון שהוא נהפך לגמרי מגוף חשוך לגוף מאיר, וחשיב טפי נולד מהולדת ריח בבגד דאסור משום דדמי לעושה בגד חדש וכו' לדעת רש"י ורע"ב שכתבו דטעמא דמוליד אסור הוא משום דדמי או מיחזי כאילו עושה דבר חדש, א"כ הכא נמי כאן אף אם האמת הוא שאין בו שלהבת כלל אבל עכ"פ כיון שהוא נראה לנו כשלהבת ממש אית ביה שפיר טעמא דמחזי כאילו עושה דבר חדש ואסור". ונמצא לפי"ד יוצא שכל האיסור הוא מדרבנן שנראה כיוצר דבר חדש.
אמנם שיטת החזו"א (סי' נ' אות ט') שבפעלת זרם חשמלי יש בו משום תולדת בונה שאיסורה מהתורה, וכן פסק הרב זצ"ל (בשו"ת מאמ"ר ח"ד סי' עב', ומאמ"ר הל' שבת ח"ה פר' קיח' הל' א' ועוד במה מקומות).
מ"מ כתב הרב זצ"ל שבמקום במקום צורך בהצטרף עוד צדדים כגון בסוגיא דידן יש להקל כאותם פוסקים שסוברים שיש בהפעלת זרם חשמלי רק איסור מדרבנן.
וע"כ בנידון דידן יש מקום לדון זאת כפסיק רישא ולא אכפת ליה באיסור מדרבנן שלפי שיטת השו"ע מותר וכמבואר במשנה ברורה (אור"ח סי' שי"ד ס"ק יא').
ה – ומעתה היה ניתן לומר מלתא חדתא שבמקום שאי אפשר להיזהר כלל (כגון בבתים פרטים, שיש תאורה בחוץ שנדלקת כשעוברים שם), לא גזרו בכהאי גוונא, כדאיתא בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג): "דורס שלג ברגליו ואינו חושש". כתב הט"ז (ס"ק י'): "נראה דאע"ג דא"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה, מ"מ לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם".
וכן כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ד): "הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר". וכתב הט"ז (ס"ק י"א): "ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"א): "שע"י השתן ודאי נימוח, ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אף על פי שנימוח, דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי, ועיין בט"ז שפסק להקל, וכן הא"ר כתב להקל, אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר".
ועוד כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'): "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו; אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". וכתב הט"ז (ס"ק ב'): "בית יוסף נתן טעם, לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם, ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה, אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן, ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג, ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר, היינו שאפשר קצת להזהר, אבל כאן א"א כלל להזהר". וראה במשנ"ב ס"ק כ"ג, יש לומר דמקום שאי אפשר להיזהר לא העמידו חכמים גזירתם.
ועל כל פנים מכל הני טעמי דלעיל במקום צורך גדול יהיה אפשר להקל בנידון דידן, וכן מבואר להדיא מדברי מר"ן הרב זצ"ל (מאמ"ר ח"ה פרק קי"ח הל' נ'): "פנסי תאורה שמותקנים בכניסה לבתים, ונדלקים על ידי חיישן אלקטרוני [שמזהה אדם שעובר תחתיו ומיד נדלקת התאורה וכשהוא מתרחק האור כבה] והעובר ברחוב גורם להדלקתם – יש להיזהר שלא לעבור שם אע"פ שיש תאורה אחרת ברחוב ואינו נהנה מהדלקתם. אמנם במקום שאי אפשר – מותר לעבור שם בשבת"
והיינו משום הני טעמי המבוארים לעיל.