שאלה
מה המקור לכך שמכין את המן כאשר מזכירים את שמו במגילה?
תשובה
כתב הרמ"א (סי' תר"צ סעי' י"ז): "עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים, או לכתוב שם המן עליהן, ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך: "מחה תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) ו"שם רשעים ירקב" (משלי י, ז), ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים המגילה בבהכ"נ (אבודרהם); ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו".
וכתב במחזיק ברכה (קו"א סי' תרפ"ז): "בספר כ"ף נקי כ"י כתב שהטעם שראו רז"ל אורך הגלות המר הזה וחיישי שמא יקום מלך מאומות העולם וירצה לגזור כגזירת המן, לכן הנהיגו זה הפרסום ושמחה בהפלגה ברחובות ובשווקים למען ישמעו קול רעש גדול ודברים משונים וישאלו מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, ויודיעום ענין המן ויקחו מוסר, וזהו כוונת ראב"ע אשר שר בשיר שיסד: "שומעי דבר בן המדתא תפול עליהם אימתה". זהו תורף דבריו".
וכתב המשנ"ב (סי' תר"צ ס"ק נ"ט): "מהרי"ל לא היה חושש להכות המן, והגאון יעב"ץ כותב על אביו הח"צ שהיה מכה ורוקע ברגלו וטופח בסנדלו כשהגיע לזכירת המן, והפמ"ג כתב דיצא שכרם בהפסדם שמבלבלין הרבה". וכתב בס"ק ס': "וצריך החזן לשתוק אז בעת שמכין כדי שישמעו כולם קריאתו ומפני שמצוי מאוד קלקולים ע"י ההכאה, ורגילים הנערים להכות כמה פעמים בעת שחוזר החזן לקרות, ע"כ טוב ונכון שכל יחיד יקרא פסוק או ב' מתוך החומש בעוד שמכין המן כי אז אף שלא ישמע מהחזן יצא, כמ"ש ס"ג [מ"א]. וכ"כ הפמ"ג שנכון מאוד שכל אחד יתפוס חומש בעת הקריאה וכל תיבה שלא ישמע מן החזן יקרא מן החומש [מ"א]". וכתב בא"ח (ש"ר פרשת תצוה – הלכות פורים סעי' י'): "ואני רגיל להכות ברגליים בשם המן הראשון הכתוב בפסוק "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי", וגם עוד שם המן האחרון בפסוק "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב" וכו'". וכתב הכה"ח (ס"ק ק"י) [על הבא"ח]: "ומ"מ כל זה יעשה בנחת בלי השמעת קול כדי שלא לבלבל השומעים".
וכתב הכה"ח (ס"ק צ"ו): "והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים שמות עשרת בני המן, ויש נוהגין להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה, אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם. בא"ח פרשת תצוה אות ח'. ור"ל שאינו ראוי להכות ביד לפי שאינו מן הכבוד, אבל בסנדל זהו כבודו כמו שנאמר ואתה תשופנו עקב".
ויש לדעת שכתב בספר מדרש אליהו (לבעל שבט המוסר): "וקיבלתי שכשמכין המן כשמזכירין שמו ושם אשתו ובניו, עושה הקב"ה שירגישו הכאות כדי שיקבלו צער. יען שכל הבאים לעולם נחשב כאילו בימיהם נעשה הנס, לפי שאם?? נתקיימה עצתו לא היו באים לעולם, לכן כל הבא לעולם צריך לצערו, ולכן עושה הקב"ה שירגישו ההכאות שמכין בהזכרת שמו". וכן כתב ברוח חיים: "מרגלא בפומייהו דאינשי דהמן לוקה במכות הללו בכל שנה ושנה בגהינם, ונראה על דרך שאמרו רז"ל במכילתא פרשת בא, שבעת מכת בכורות לקו גם המצריים שכבר מתו בקברם, ובזה פירשו המפרשים "ויך כל בכור בארצם".