מתאבד האם יושבים שבעה

שאלה

בחור שנמצא עם כדור בראש בביתו, ולא יודעים אם ירה בעצמו או שנפלט לו כדור מהרובה. מה שידוע שהיה בדיכאון. מה עושים?

תשובה

יש להתייעץ עם רב המקום כדי לקבוע אם נחשב כמאבד עצמו, לפי הנתונים האלו לא נחשב כמאבד עצמו לדעת, כיון שלא אמר שברצונו להתאבד סמוך להתאבדות.
ומלבד זה גם אם יוכרע שהוא נקרא מאבד עצמו לדעת, יש לשבת שבעה לומר קדיש ולעשות דברים לעילוי נשמתו.
ויש עוד להרחיב מצד מקום קבורותו ודיני אנינות אבל זה לא רלוונטי.

מקורות

כתב הטור ביו"ד סי' שמ"ה "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר אין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבילים פי' מפני שהוא כבוד לחיים וכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין מתעסקין בו.
והאי אין קורעין פירוש לרחוקים לכבוד אבל הקרובים הראויין להתאבל קורעין עליו".
וביאר הב"י "ומ"ש והאי אין קורעים פירוש לרחוקים וכו'. כך פירש הרמב"ן בתורת האדם (עמ' פג) ונתן טעם לדבר דקריעה חיובא הוא ואם תאמר זה שאינו עושה מעשה עמך פטורים ממנו אף הם לא ינהגו עליו אבלות ואיך עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים אם אין נוהגים עליו אבלות והרמב"ם כתב בפרק א' (הי"א) שאין מתאבלים עליו כלל: [בדק הבית] כתב הרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רלו) כשאמרו בכל מקום אין מתעסקים עמהם לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכין אמרו אלא שאין קורעים ולא חולצים ולא מספידים וכו' כדתניא באבל רבתי [עד כאן]".
כתב השו"ע סי' שמ"ה סעי' א' "המאבד עצמו לדעת, אין מתעסקים עמו לכל דבר, ואין מתאבלין עליו, ואין מספידין אותו, ולא קורעין ולא חולצין, אבל עומדין עליו בשורה אומרים עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים".
וכתב הש"ך בס"ק א' "אין מתעסקין כו'. דכתיב ואת דמכם לנפשותיהם אדרוש וגו' דעון גדול הוא המאבד עצמו לדעת וכתב בתשו' הרשב"א סי' תשס"ג דאף שאמרו בכל מקום אין מתעסקין עמהם לכל דבר לא לענין קבורה ותכריכים אמרו אלא שאין קורעין ולא חולצין כו' ומביאו ד"מ".
וכתב הש"ך בס"ק ב' "ולא קורעין כו'. משמע שאין קורעין עליו כלל אפי' האבלים אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלי' קורעין עליו והאי אין קורעין פי' לרחוקים".
וכתב הפת"ש בס"ק א' "ולא קורעין עבה"ט [מ"ש אבל דעת הרמב"ן והטור שהאבלים קורעין כו' ולפ"ז ה"ה דמתאבלין עליו אלא שאין מספידין עליו עיין ב"י ועי' (בתשובת ח"ס סי' שכ"ו) שהראה פנים שדעת הרמב"ן הלכתא היא ודחה ראיית הלח"מ ספ"א מאבל אך להלכה למעשה מי ירים ראש נגד הסכמת הרב"י בש"ע שסתם כהרמב"ם ובשגם שהלכה כדברי המיקל באבל אמנם מ"מ אומר אני היכא דאיכא כבוד משפחה נכבדת אשר יהיה להם לבוז ולכלימה עולמית שאחד מהם קלקל מעשיו אבל אם יתיר להם המורה להתאבל אז יאמרו הבריות קמו ביה רבנן במילתא ונתבאר שלא היה לו דין מאבד עצמו אזי יכול המורה להורות לכתחלה להתאבל אפילו אם באמת נתברר לו שהיה לו כל דין מאבד עצמו לדעת וראיה מסנהדרין מ"ז כו' ועוד דהעיקר כהרמב"ן ונהי דלענין אבל הלכה כדברי המיקל אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כהמיקל בכבוד בני אברהם יצחק ויעקב עי' בא"ח סי' קל"ט ס"ג בהגה"ה עכ"ד ע"ש] ועי' בשו"ת לחמי תודה ממהר"י באסאן ז"ל סי' י"ח מ"ש בזה". כלומר שמיקל להתאבל עליו היכא שיש בזה משום כבוד המשפחה, אמנם לא יספידו אותו וכ"כ בגשר החיים פכ"ה.
וה"ה שמשום כבוד המשפחה ניתן ללוות אותו וכלשון הברייתא מחות פ"ב א' "כללו של דבר כל שהוא כבוד החיים מתעסקין וכל שאינו לכבוד החיים (אלא לכבוד המת) אין הרבים מתעסקים עמו לכל דבר"
וכתב עוד לעניין קדיש "וכתב עוד בתשו' ח"ס שם דאף שמורגל דא"א קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון וכי מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום כו' אך נשתרבב המנהג לפי דשאר אבלים לא יניחוהו לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיניה להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתו עלינו אולי היה חי כמה שנים והיה מת בזמן אחר או במקום אחר ולפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלים יכול לומר קדיש ויאמר כל י"ב חודש דטעמא מאי אין אומרים רק י"א חודש דלא לשוויה לאביו רשע האי גברא שויה נפשיה רשיעא וניחא ליה דתהוי ליה כפרה. אך לומר קדיש בבכה"נ במקום שיש שאר אבלים אם הבנים יודעים בעצמם באמת שאביהם איבד עצמו לדעת אפילו אין האבלים אחרים יודעים מזה אם אומרים קדיש הרי הם גוזלים המתים הכשירים וק"ו ממ"ש המג"א סי' קנ"ב בב' אונסים כו' ואין כאן לחוש על כבוד משפחה במקום גזילת מתים האחרים. אמנם אם יש נדנוד ספק בדבר אי היה דינו כמאבד עצמו לדעת אי לא אפילו אם החמירו עליו בקבורתו וזלזלו ביה מ"מ לענין אמירת קדיש הדין עם בניו שיאמרו קדיש שהרי בני העיר שותפים זע"ז בענין זה ומיד כשמת אביהם זכו בחלקם והשותפים שבאו לדחותם לומר שמת אביהם באופן שהפסידו חלקם עליהם להביא ראיה וזה ברור עכ"ד ע"ש]", ולכאורה היינו לשיטתו שרק אחד אומר קדיש ממילא אם אומר קדיש נמצא מפסיד השאר אבל למנהגינו שכולם אומרים קדיש א"כ בזה שיאמר לא מפסיד אף אחד, אך את הקדיש הגדול דהוא עתיד לאתחדתא לא יאמר וכ"כ בגשר החיים שם סעי' ז' , וכ"ש אם יש ספק אם איבד עצמו לדעת וכדלהלן.
ב
וכתב עוד הטור "ואיזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה באילן ונפל ומת דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אלא שאומר ראו שאני עולה באילן ונופל ומת אבל ראוהו חנוק ותלוי באילן ומושלך זהו המאבד עצמו שלא לדעת ואין מונעין ממנו כל דבר קטן אפילו מאבד עצמו לדעת חשיב כשלא לדעת כיון דלאו בר דעת הוא".
וביאר הב"י "ואיזהו מאבד עצמו לדעת לא שעלה באילן ונפל ומת וכו' אלא שאמר ראו שאני עולה באילן ונופל ומת. באבל רבתי פרק ב' (ה"ב) וזה לשונם איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה בראש האילן ונפל ומת בראש הגג ונפל ומת אלא זה שאמר הריני עולה לראש הגג או לראש האילן ואפיל עצמי ואמות ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת הרי זה בחזקת מאבד עצמו לדעת עד כאן. וכן כתב הרמב"ן בתורת האדם (שם) וכתב פירוש אף על פי שלא ראו אותו מפיל עצמו כיון שאמר חזקה עשה לדעת. והרמב"ם כתב בפרק א' (שם) כלשון הזה איזהו המאבד עצמו לדעת לא שעלה לראש הגג ונפל ומת אלא האומר הריני עולה לראש הגג ראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת". כלומר שבעינן שיאמר שהוא הולך לאבד עצמו לדעת כדי שנחזיקו בכך.
ופסק השו"ע בסעי' ב' "איזהו מאבד עצמו לדעת, כגון שאמר: הרי הוא עולה לראש הגג, וראוהו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מיצר, ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גבי סייפו, הרי הוא בחזקת כל המתים, ומתעסקים עמו ואין מונעין ממנו דבר". וכתב הש"ך בס"ק ג' כדברי הרמב"ן שסמכינן על דבוריה בלבד.
וכתב הפת"ש בס"ק ב' "מאבד עצמו לדעת עי' בתשו' אבן שהם סי' מ"ד שנשאל באיש אחד שהלך בדרך הישר וסיגף עצמו בתענית ובטבילה ואח"כ האביד עצמו לדעת וגופא דעובדא הוי ביום א' הלך לטבול והגיד להאשה שדרה שמה אם יבקשוני תמצאוני בבית הטבילה והלך ושהה שם וחזר לביתו ולמחר מצאוהו בביתו שוכב מגואל בדם וסכין בידו ופרע ביה"ש ומקודם באיזה ימים השחיז הסכין ואמר שרוצה לעשותו סכין של שחיטה ועל הכותל נמצא כתוב בכ"י שתלמידיו יגידו אחריו קדיש אם נקרא מאבד עצמו לדעת והשיב שלא ימנעו ממנו דבר. חדא דאין זה מאע"ל כיון שלא ראוהו מאבד עצמו (וכמ"ש הבה"ט סק"ב) ולא סמכינן כאן אהוכחה ומה שצוה שיגידו קדיש י"ל שעלה חולשה בלבו והתיירא שימות ועוד די"ל רוח בלבלתו שעשה מתוך שגעון ולא נקרא מאבד אלא כשעושה בדעת צלולה ועוד דשמא עשה כן מחמת תשובה ע"ש עוד טעמים [עי' (בתשו' ח"ס סי' שכ"ו) שהאריך לפרש לשון הברייתא בזה פ"ב דשמחות והיוצא מדבריו דזה פשוט ומבואר דאפילו אמר אעלה על הגג ואפיל עצמי וגם ראינוהו עולה ואחר זמן מצאנוהו שם נפל ומת אמרינן שע"י סבה אחרת נפל אבל ראינו שנפל אף על פי שא"א לברר שהפיל עצמו מ"מ כיון שראינו נופל מאותה העליה שהבטיח להפיל בה אמרינן חזקה מדעת עשה אבל אי לא ראינו גם ההפלה אף על פי שמצאנוהו מת באותו המקום פשיטא דלא הוי מאע"ל ולפ"ז מ"ש מהרש"ל (הובא בבה"ט סק"ב) דאם לא ראוהו עולה כו' זהו משנה שאינה צריכה דאפילו ראינוהו עולה כל שלא ראינוהו נופל לא מיחשב מאע"ל. עוד מבואר שם דמ"ש בש"ע אבל אם ראוהו חנוק כו' הכוונה שהוא באופן שנראה בודאי שהוא בעצמו תלה א"ע כגון שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים וכן מושלך ע"ג סייפו הוא ג"כ שנראה מהענין שהוא שלט בעצמו אף דודאי איבד עצמו בידו מ"מ אמרינן שלא מדעת היה דתלינן רוח רעה ביעתתו או נתיירא מפני דבר אחד וכה"ג סבות המתהפכות. עד שנשמע מפיו מתוך ישוב הדעת שהוא עולה מחמת כעס כו' אמנם הא ודאי אף אם לא אמר בהדיא ה"ה עולה כו' אך היה ניכר מתוך מעשיו וכעסו וצערו וההכנות שהוא עושה כמכין עצמו למיתה ואח"כ אנו מוצאין אותו חנוק באופן שנראה שהוא בעצמו עשה זהו אומדנא דמוכח טובא והוי כאומר בהדיא וראיה מדברי הרא"ש ס"פ א"מ סי' קמ"א ע"ש]".
כלומר לדברי החת"ס בעינן גם דבור וגם שמעשהו יהיה מיד כך שנוכל לקשרו יחד, הגשר החיים כתב ששיעור של מיד זה עכ"פ באותו יום.
וכתב עוד גליון מהרש"א "בחזקת שאיבד עצמו. ראיתי כתוב בגליון שו"ע כת"י הג"ר צבי הירש אבד"ק ברלין זצ"ל שהחליט דבהפיל עצמו למים, כיון שהמים מעלין ומורידין אותו טרם יפול אל התהום וימות, ודאי מתחרט טרם יפול וימות ועל כן מתעסקים עמו לכל דבר. עיין תשובת חתם סופר לגיסי הגאון ז"ל [יו"ד] סימן שכ"ו", וא"כ ה"ה הכא יש לבדוק אם יש לתלות אם גסס קצת חזר בו, אמנם כאן שירה בראשו קשה לומר זה.ראה בגשר החיים שם.
וכתב עוד בפת"ש "ועי' בתשו' בשמים ראש סי' שמ"ה שכתב באחד חסר לחם וחשוף שת שהלך בפני שנים ואמר מאסתי חיי ואבד עצמו דאינו נקרא מאע"ל כל שעשה כן מריבוי צרותיו דאגות ויסורים או עוני גמור ע"ש ועיין בספר הר אבל ענף אחד עשר שפקפק עליו בה וכתב דלאו גושפנקא דהרא"ש חתים עלה ע"ש [גם בתשו' ח"ס שם כתב דמוכח מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"א דאפי' המיצר ביותר מ"מ מאע"ל הוא ובזה נזדייף ס' בשמים ראש סי' שמ"ה עכ"ל] ועי' בתשובת בית אפרים חלק י"ד סי' ע"ו מ"ש בענין זה".
והנה כאן יש צד גדול להקל מדברי החת"ס שכיון שלא אמר כלום לפני זה שהולך להרוג עצמו אע"פ שברור לנו שהרג עצמו ורובה מוטל לצדו וחדרו נעול אפשר שנכנס בו שיגעון וכ"כ בגשר החיים שם אות ב' סעי' ב', ומה עוד שאפשר לצרף כאן את דברי החת"ס שיש בזה משום כבוד המשפחה, ודברי הבשמים ראש שכיון שעשה כן משום צרותיו ולהקל (וראה בגשר החיים שבמקום שיש לתלות בעוד סיבה סמכינן על זה כצירוף) ועיי"ש שהביא דברי המהר"ל שנקרא מאבד עצמו לדעת דווקא היכא שהתרו בו, וכתב שגם זה יש לצרף.
העולה
יש להתייעץ עם רב המקום כדי לקבוע אם נחשב כמאבד עצמו לפי הנתונים שבידי לא נחשב, כיון שלא אמר כלום.
ומלבד זה גם אם יוכרע שהוא נקרא מאבד עצמו לדעת, יש לשבת שבעה לומר קדיש ולעשות דברים לעילוי נשמתו.
ויש עוד להרחיב מצד מקום קבורותו אבל זה לא רלוונטי