איסור אכילה ושתיה לפני קידוש היום
א. חובה לקדש לפני שאוכל את סעודת שבת בבוקר[1]. ודין זה משפיע על היתר אכילה ושתייה לפני התפילה בשבת, כדלהלן.
אכילה ושתיה קודם תפילה בחול
ב. בכל יום אין לאכול ולשתות קודם תפילת שחרית, חוץ מלשתות מים[2], אבל אֳכָלִים ומשקים לרפואה – מותר. והצמא והרעב או שאינו מרגיש טוב ואינו יכול לכוון לבו בתפילה אם לא יאכל – מותר כי הם בכלל החולים[3]. ואם פסק רעבונו או צמאונו – אסור לו להמשיך לאכול או לשתות.
דרך האכילה קודם התפילה
ג. האוכל ושותה קודם התפילה מדין חולה יאכל בצנעא, ולא כאותם שיושבים רגל על רגל בגזוזטרא ושותים קפה עם חלב ועוגה, שכך לא מתנהג חולה שנצרך לבלוע כדור לרפואה וכיו"ב, שאינו בולעו לעיני הכל, אלא על יד הכיור ובצנעא[4].
אכילה ושתיה קודם תפילה בשבת
ד. אין לטעום אפילו מים לפני קידוש של יום כשם שאין לטעום לפני קידוש הלילה[5], אולם מותר לשתות מים בבוקר קודם תפילת שחרית, מפני שעדיין לא חלה עליו חובת קידוש של יום[6].
קידוש למי שאוכל קודם התפילה
ה. הנזקק לאכול לפני תפילת שחרית בשבת – נכנס למחלוקת[7] אם יקדש לפני אכילתו או לא. ולהלכה: מוטב שימנע מאכילה ויסתפק בשתיה בלבד, ואם אינו יכול וחייב הוא לאכול- יאכל פחות מכזית שהוא שיעור אכילת עראי, ואינה בגדר סעודה, ויצא מידי הספק. אך גם אם צריך לאכול כזית ויותר – אעפ"כ לא יקדש לפני התפילה, ויאכל רק מיני מזונות אך לא לחם.
שתיה לחזן שנצטרד
ו. חזן שנצטרד תוך כדי תפילה באמצע חזרת הש"ץ, בשבת או ביום טוב – יכול לשתות מים או למצוץ סוכריה לפני הקידוש[8]. ולעניין הברכה, אם שותה מים – אינו צריך לברך, ואם מוצץ סוכריה – יהרהר את הברכה בלבו[9].
קידוש קודם מוסף
ז. החיוב בקידוש הוא לאחר תפילת שחרית אף קודם שהתפלל מוסף[10]. ומ"מ השומע קידוש לפני תפילת "מוסף" והתכוון לצאת ידי חובת קידוש, ואפילו אכל שיעור סעודה – צריך לקדש שוב אחרי תפילת "מוסף"[11]. אמנם יש אומרים שמותר לטעום לפני תפילת מוסף, ולמעשה סומכים על שיטה זו רק בשעת הדחק[12].
קידוש קודם מוסף – לא לכהן
ח. בקהילות שנוהגים לקדש לפני תפילת "מוסף", ראוי שכהן לא יקדש על היין, מפני שצריך לשאת כפיו. ואם שתה יותר מרביעית – לא ישא כפיו עד שיפוג יינו[13]. וכאשר כהן נאלץ לקדש – ישתה מעט פחות מרביעית[14].
קידוש לפני חצות היום
קידוש קודם חצות יום
ט. אין להאריך בתפילת שבת עד אחרי חצות היום, לכן כאשר יש שמחה בבית הכנסת או בימי חג, כשמחת תורה – יש להשתדל לא להאריך, ולסיים תפילת "מוסף" לפני חצות היום, ולקדש ולאכול לפני חצות אחרי תפילת מוסף[15].
סעודת היום – סעודה שניה
זמן סעודה שניה
י. צריך להתחיל לאכול סעודה שניה, דהיינו עם פת יותר מכביצה, לפני חצות היום[16], ואין להסתפק באכילת מזונות ומיני תרגימא לפני חצות היום[17]. ולא טוב עושים אותם אלה שמתעכבים בבוקר יום השבת ומטיילים וכדו' ואינם אוכלים פת עד חצי היום. וחמור יותר אלו שאינם טועמים כלל עד חצות, כיון שאסור לצום בשבת אפי' מקצתו[18].
סעודה בזמן שיעור
יא. נהגו לקבוע שיעור תורה בשעות היום, ולכן אין לקבוע את זמן סעודת השבת בשעה שמתקיים שיעור תורה במקומו[19]. ותוכחת מגולה לאותם האנשים שמטיילים בעת ההיא בשווקים וברחובות, כי אפילו סעודת שבת שהיא מצוה אסור אז, מפני ביטול תורה, וכ"ש לטייל ולהרבות אז בשיחה בטלה שאסור[20].
קיצור זמן השיעור
יב. אין לזרז את הציבור לסיים שיעור תורה כשעוד היום גדול כדי להתפלל מנחה ולסעוד סעודה שלישית, והעושה כן גורם ביטול תורה דרבים, שהרי יכולים להמשיך בלימודם וכן להספיק להתפלל ולאכול סעודה שלישית בזמן[21].
לא אכל בזמן
יג. מי שלא אכל סעודה שניה בזמנה לפני חצות היום – חייב לאכלה אחר חצות היום, אפילו שכבר אינו יכול לקיים מצוה סעודה שניה כהלכתה. ומכל מקום, גם כאשר אוכל סעודה שניה אחר חצות היום – צריך לאכול אחריה סעודה שלישית[22].
כשאינו יכול לאכול שתי סעודות
יד. לא אכל סעודה שניה בזמנה ואינו יכול לסעוד שתי סעודות סמוכות אחרי חצות היום – יסעד סעודה שלישית בלבד, מפני שזה זמנה ולא יסעד סעודה שניה.
יום טוב שחל בשבת
טו. למרות שביום טוב שחל באחד מימות השבוע ניתן להקל לקדש לפני חצות היום ולאכול סעודת יום טוב אחרי חצות היום, ביום טוב שחל בשבת – יש חובה מעיקר הדין לאכול סעודת שבת ויום טוב, לפני חצות היום [דהיינו שיאכל שיעור סעודת שבת ויום טוב [שיש לאכול לפני חצות היום] שהינו לפחות כשיעור כזית לחם [28 גרם] או שיעור קביעות סעודה במיני מזונות [כ-230 גרם][23].
תפילה שמסתיימת לפני חצות
טז. הרגיל להתפלל בבית כנסת שבו מסיימים תפילה ביום טוב ושבת אחר חצות היום – יתפלל במנין מוקדם[24] ויסעד בביתו לפני חצות היום[25].
סדר סעודת היום על פי רבנו האר"י ז"ל
יז. זהו סדר סעודת היום מיוסד על פי רבנו האר"י ז"ל כפי שהתבאר בשער הכוונות[26]:
* – תחילה יקיף את השולחן דרך ימין, ויחזור ויעמוד במקום שעמד בו קודם ההקפה[27].
* – בעומדו שם יקח בידו ב' אגודות הדס (שהן א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור"), ויאחזן ויחברן יחד כדרך גדילתן בין שתי ידיו ויברך עליהן "עצי בשמים", ויריח בהן.
* – אחר שיריח, תיכף ומיד בעודן מחוברות יחד בין שתי ידיו יאמר בפיו: "זָכוֹר ושָׁמוֹר בּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ" וכן "רֵיחַ נִיחֹחַ אשה לה".* – אחר כך יחזור להקיף השולחן פעם שניה בשתיקה בעוד ההדס בידו [אך אין זה מעכב שיהיה בין שתי ידיו גם בעת שמקיף אלא די לאחוז בימין בלבד, ואם יהיה אחוז בשתי ידיו – הנה מה טוב ומה נעים לעשות כך].
* – אחר כך ישב במקומו ויאמר משנה כלים פרק א' ותחילת פרק ב' ומאמרים מהזוהר[28].
[1] עיין שו"ע (סי' רפ"ט סעי' א').
[2] ראה שו"ע (סי' פ"ט סעי' ג'), אבל לאכול אסור מכיון שכתוב: "ואותי השלכת אחרי גווך" – אחרי שאדם אוכל הוא בא להתפלל לקב"ה?!
[3] אך לשם הנאה – אסור, שההיתר לאכול או לשתות לפני התפילה הוא מטעם חולה, כי "הצמא והרעב בכלל חולים הם" (ראה שו"ע סי' פ"ט סעי' ד'). וראה פרטי הדין במאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק ט' סעי' ל"ה-ל"ח).
[4] ואני תמיד הייתי תמה על בני הישיבות שמפסיקים בר"ה ומקדשים ואוכלים מזונות לפני תקיעת שופר דאורייתא, ואחר-כך ראיתי שגם בשד"ח (אסיפת דינים מע' ראש השנה סי' ב' אות ל"א, ד"ה "ושמעתי") תמה על זה וכתב: הנח להם.
[5] ראה ברמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"י), ז"ל: "מברך בבוקר ברכת בורא פרי הגפן בלבד ושותה ואח"כ יטול ידיו ויסעוד, ואסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש, וגם קידוש זה לא יהא אלא במקום סעודה", וכך פסק השו"ע (סי' רפ"ט סעי' א').
[6] שו"ע (סי' רפ"ט סעי' א'), וז"ל: "ומיהו לשתות מים בבוקר קודם התפילה – מותר, מפני שעדיין לא חל עליו חובת קידוש". וראה בשע"ת (סי' פ"ט ס"ק י"א) שכתבו רבים שישתה קפה בלא סוכר, וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ב), ויש שכתבו שזה באירופה שאנשים שם שותים קפה חלש, אבל במצרים שחצי הכוס היא גרגירי קפה, וזה חריף מאד – קשה לשתות בלי סוכר, וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"א) שאם א"א לשתות בלא הסוכר – יש להקל.
ולמעשה, בין בשבת ובין ביום חול אם אדם אינו יכול לכוון בתפילתו – יכול לשתות מה שיחזק את עצמו ולא יותר. ובזמנם, היו שותים כוס תה עם חתיכות סוכר, אך אדם אינו יכול לבוא ולקחת חתיכת שוקולד ובזה להמתיק את התה, אלא יקח סוכר. ומ"מ באופן שאינו יכול בלעדי זה באמת – מותר.
[7] ביחס לשאר משקים ומאכלים נחלקו האחרונים: המשנ"ב (בה"ל סי' רפ"ט ד"ה "חובת קידוש") החמיר וסבר ש"מי שהותר לו לאכול ולשתות קודם תפילה, כגון שהוא לרפואה, פשוט דצריך לקדש מתחילה", אך הכה"ח (שם ס"ק ט"ו) הקל שלא צריך לקדש, שאינו אוכל אלא מחמת שנחשב כחולה, וראה עוד בבעל 'שולחן לחם הפנים' (מעמוד קפ"ח) שכתב באריכות אם מותר לשתות קפה לפני התפילה. ובנוגע למחלוקת המשנ"ב וכה"ח הנ"ל, כתב וז"ל: "אם שותה, כגון שהוא חולה או צמא ושותה לפני התפילה שמא שרי ליה לאכול ולשתות כמו שמרן כתב בסי' פ"ט סעי' ד', ודאי שאין צריך לקדש קודם, שהרי גבי שתיית מים דשרו הנך רבנן היינו טעמא דקודם התפילה עדיין לא חל עליו חובת קידוש, ואם כן ודאי גם גבי אכילה הדין כן, מה לי אכילה מה לי שתיה. אמנם, ראיתי החולקים עלי בלקט הקמח וסוברים שחייב לקדש ואח"כ לשתות… וגם מסתפק אם אדם צריך לומר בברכה מעין שלש זכירת שבת וזכר ליציאת מצרים"… עי"ש.
ולסיכום: אדם שרוצה לאכול עוגות קודם התפילה – נכנס למחלוקת אם צריך קידוש או לא. ולהלכה אנו פוסקים שלא צריך קידוש, ומ"מ נתבאר (ראה בכה"ח שם) שהאוכל לחם לפני התפילה – יעשה קידוש.
[8] ראה משנ"ב (סי' רפ"ו ס"ק ט') שכתב, וז"ל: "כתב באליה רבא והובא בשערי תשובה, דאם חלש לבו ואין לו יין ולא שאר דבר לקדש עליו – רשאי לאכול פירות, וה"ה מיני תרגמא מחמשה מינים קודם מוסף אף בלא קידוש, אבל בלאו הכי – אין להקל". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק כ"ח). כתב השו"ע (סי' רע"א סעי' ד'): "אסור לטעום כלום קודם שמקדש אפי' מים". וכתב המג"א (שם ס"ק ה') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ג): "ושרי לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוון להנאת טעימה", וביאר המחצית השקל, וז"ל: "ר"ל שכ' אע"ג דהא קיי"ל בתענית טעימה – מותר, היינו טועם ופולט, היינו דוקא עד רביעית ולא יותר, אבל לרחוץ את פיו בשחרית במים – מותר בתענית יחיד אפי' יותר מרביעית, דדוקא בטעימה דמתכוון להנאה הוא דאסור יותר מרביעית, מה שאין כן ברחיצת פיו דאינו מכוון כלל להנאה. ועוד מים אם אינו שותה לצמאו אין בו הנאה, כמ"ש לעיל סי' ר"ד ס"ז באם חנקתו אומצא ושותה מים לרפואה דאינו מברך עליו, עכ"ד. וה"ה דרחיצת פיו במים קודם קידוש – שרי, דלא עדיף מתענית יחיד".
[9] במים אינו נהנה אם אינו צמא לכן אינו מברך, בסוכריה שנהנה מטעמה (ואעפ"י שמוצצה כדי להעביר הצרידות) – יהרהר הברכה בליבו. ראה במשנה ברכות (מ"ד ע"א): "השותה מים לצמאו – מברך שהכל". ובגמ': "לאפוקי מאי? א"ר אידי בר אבין: לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא". וכך פסק שו"ע (סי' ר"ד ס"ז). וכתב המג"א (שם ס"ק י"ח): "דלית ליה הנאה מינה, אבל השותה שאר משקין להעביר האומצא – מברך".
[10] ראה מג"א (סי' רפ"ו ס"ק א'), שכתב: "אכילת פירות – ואע"ג דאסור לאכול קודם קידוש ואין קידוש אלא במקום סעודה, י"ל דדי כשישתה כוס יין אחריו, כמ"ש סי' רע"ג ס"ה, או שיטעם פירות ויתפלל במקומו ויאכל אח"כ הפת. וא"ל דלא חל עליו חובת קידוש, דהא רשאי לאכול מעט פת וחל עליו קידוש, וכ"מ בב"ח, וכתב דמדינא שרי לאכול אפילו סעודה אלא שהמנהג להחמיר, ולכן מאן דחלש ליביה וקשה עליו טובא להתפלל מוספין קודם אכילה – יקדש ויאכל קודם מוסף, עכ"ל. וברא"ש פ"ד דברכות משמע דלא גרע ממנחה עסי' רל"ב, וי"ל כיון דאיכא מ"ד בגמרא דיחיד פטור מתפלת מוסף – מותר לאכול". וראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ח) שכתב: "אבל קידוש היום תלוי בתפילה, דכל זמן שלא התפלל שחרית לא חל עליו חובת קידוש".
[11] כתב הברכי יוסף (או"ח סי' רפ"ו ס"ק ז'): "הרוצה לטעום קודם מוסף – יקדש מקודם. ואם ירצה – יקדש ויאכל כזית פת או פירות קודם מוסף, ואחר מוסף יחזור ויקדש ונפיק אליבא דכ"ע. מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י א"ח שער ה' סי' ג' וסי' ב'". וע"ע לכה"ח (סי' רפ"ו ס"ק ז"ך).
[12] עיין לראב"ד בהשגות (שבת פרק כ"ט הל' י'), שכתב בלשון חריפה על דברי הרמב"ם שאוסר, וז"ל: "אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש". א"א: בחיי ראשי, אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו! ולפי שקראוהו: 'קדושא רבא' יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום, ואילו בא לקדש ביום על הפת, מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל?! וכשדרשו (פסחים ק"ו ע"א): "אין לי אלא בלילה, ביום מנין?" – אסמכתא היא, דעיקר קידושא בלילה כתיב, מדכתיב: 'את יום' ולא כתיב ביום. א"נ, דאי לא קדיש בלילה קאמר". ועיי"ש בנו"כ שיישבו את שיטת הרמב"ם, ועיין כה"ח (סי' רפ"ו ס"ק כ"ח) שמצרף גם הדיעות דס"ל שאין חל חובת קידוש קודם מוסף, עיי"ש.
[13] כתב השו"ע (סי' קכ"ח סעי' ל"ח): "שתה רביעית יין בבת אחת – לא ישא את כפיו, שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים – מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אע"פ שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים – לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו". ובסימן צ"ט נתבאר מתי נקרא שסר יינו וזה משתנה מאדם לאדם.
והנה המקדש צריך מלכתחילה לשתות רביעית יין, וכהן ששותה רביעית יין בבת אחת – לא ישא כפיו, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהיין מזוג ושתאו בכמה פעמים – אסור לו לעלות לדוכן. וכן כתב המשנ"ב (סי' תרס"ט ס"ק י"ז): "ואין נוהגין לעלות לדוכן מפני דשכיחי שכרות [לבוש]. ובא"ר כתב שבפראג נוהגין לעלות במוסף, ויש עולין בשחרית, וכל מקום לפי מנהגו. ויזהרו שלא ישתו". וגם הרב כה"ח (שם ס"ק מ') כתב כן.
ואמנם, המשנ"ב (סי' רפ"ו) כתב בבה"ל (ד"ה "אכילת") שגם כהן שצריך לשאת כפיו ישתה רביעית יין אם אין לו עוגה לאכול כשעושין קידוש לפני מוסף, דודאי יש בו מים, וכיון שהוא מזוג – מותר. וזה דווקא במזיגה שלהם, שהיו נותנים חמישית יין אבל היינות של ימינו הם חזקים, וכהן לא יכול לשתות מהם רביעית או יותר ולשאת כפיו. וע"ע מאמר מרדכי הלכות לימות החול (פרק י"ט סעי' ג', ח'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' י"ב).
[14] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' י"ב).
[15] ראה רמ"א (סימן רפ"א סעי' א') שכתב: "ויש להאריך ולהנעים בזמירות ואין למחות במאריך בהם, אע"פ שהמוחה מכוין משום ביטול תורה (א"ז). ומ"מ בשבת ויו"ט לא יאריך יותר מדאי, כדי שיאכלו קודם שעה ששית כדלקמן סי' רפ"ח". עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ל"ט-מ' ובהערות ק"ז-קי"ב שם) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב).
[16] ראה שו"ע (סי' רע"ד סעי' ד') וערוך השולחן (סי' רפ"ח סעי' א' וב') שכתב שזמן סעודה שניה הוא עד חצות היום, שהרי אחרי חצות הוא זמן סעודה שלישית. וכשם שאין לאכול סעודה שלישית בזמן סעודה שניה כך אין לאכול לכתחילה סעודה שניה בזמן סעודה שלישית. וראה עוד שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה ט').
[17] שו"ע (סי' רפ"ח סעי' א' וראה סי' רצ"א סעי' ג'). וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב).
[18] ראה בהרחבה בפרק מ' הע' צ"ב סעי' ב'-ד'. וכתב רש"י (עירובין מ"א ע"א ד"ה "שאני יו"ט") שאסור להתענות אפילו מקצת בשבת: "אבל שבת שאסור להתענות בו קצת לשום תענית". ולא זו בלבד אלא מי שלא אכל בשבת לחם אף על פי שאכל עוגות – לא קיים מצות עונג שבת שנתקנה דווקא בסעודה על הפת. ברור הדבר שאיסור התענית בשבת הוא לאדם בריא אבל אדם חולה שהאכילה מזיקה לו ומצערת אותו – אינו חייב לדחוק את עצמו ולהצטער באכלו, עיין לשו"ע (סי' רפ"ח סעי' א') ולכה"ח (שם ס"ק א') ולמשנ"ב (שם ס"ק א'). ישנה מחלוקת האם שש שעות הללו הם שעות זמניות עד חצות היום או שיש לחשב אותן לפי קימת האדם ראה מג"א (סי' קנ"ז ס"ק א') שכתב שעל כך סומכין להקל בשבתות שיש חתן בבית הכנסת או שאר שמחות ומאריכין בבית הכנסת וכו'. ואף על פי כן כתבו הכה"ח (סי' רפ"ח ס"ק ג') והמשנ"ב (סי' רפ"ח ס"ק ב') שלא טוב הם עושים המאריכים עד חצות היום (בחורף בערך שעה אחת-עשרה וחצי). ואף על פי שיש מי שסובר כי מי שמתפלל או לומד תורה יכול לאכול גם אחר חצות היום, כבר כתב הרמ"א (סי' רפ"ח סעי' א') במפורש שאיסור זה חל גם על מי שלומד או מתפלל. וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב-ל"ג).
[19] שו"ע (סי' ר"צ סעיף ב'): "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה".
[20] משנ"ב (סי ר"צ ס"ק ז').
[21] משנ"ב (סי' ר"צ ס"ק ח').
[22] ראה רמ"א (סי' רצ"א סעי' א').
[23] ראה כה"ח (סי' רע"ד ס"ק כ"ד).
[24] בשמחת תורה יערוך את ההקפות ביחיד כדי לאכול סעודת שבת ויום טוב בזמנה.
[25] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ב) וראה בפרק מ' סעי' ד'.
[26] עניין מוסף וסעודות (דף ע"ד ע"ב ד"ה "גם"), פע"ח (שער י"ח פרק כ' כ"א) וכה"ח (סי' רפ"ט ס"ק ד') .
[27] וראה בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ח') בכוונת הריח.
[28] ראה סי' קול אליהו (עמ' תקע"א).