נשפך היין קודם ששתה
א. קידש, וקודם שטעם נשפך היין, יביא כוס אחרת ויברך עליה 'בורא פרי הגפן'. ואין צריך לחזור ולקדש. ואם היה בדעתו לשתות עוד יין לאחר הקידוש או בסעודה, אין צריך לברך שנית 'בורא פרי הגפן'[1].
קידש בטעות על מים
ב. קידש על הכוס וחשב שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה – יחזור ויקדש הכל מתחילה על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה – אינו צריך לקדש שנית כלל, דהוי כאילו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה – אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא רק ברכת הקידוש "אשר קדשנו במצותיו" וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או "מעד" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה – בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך "שהכל" וישתה[2].
הפסקה בשתיקה בין קידוש לשתייה
ג. לכתחילה יש להזהר שלא להפסיק כלל בין הקידוש לשתייה, ואם הפסיק בשתיקה "תוך כדי דיבור"[3] – אינו חוזר ומברך, ואם הפסיק בשתיקה זמן ממושך יותר בלא שהסיח דעת – משום סב"ל לא יברך[4].
הפסק בדיבור בין קידוש לשתייה
הפסקה בין הקידוש לשתייה
ד. אין למקדש להפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה, בין בדיבור סתם ובין בדברים השייכים לקידוש או לסעודה[5].
כשהפסיק בדיבור מהעניין
ה. המפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה בדברים הקשורים לקידוש או לסעודה, למרות שעשה שלא כדין – אינו חוזר לברך "מקדש השבת" או "הגפן"[6].
כשהפסיק בדיבור סתם
ו. המפסיק בין קידוש לשתייה בדיבור סתם, למרות שעשה שלא כדין – אינו חוזר לברך ברכת "מקדש השבת". אמנם, חוזר ומברך ברכת "הגפן"[7].
הפסיק המקדש ולא הפסיקו המסובים
ז. אם המקדש הפסיק בדברים שלא מעניין הסעודה לפני שטעם והמסובים לא שחו – המברך צריך לחזור ולברך, והמסובים שלא דברו – יצאו ידי חובה[8].
הפסקה בדיבור לשומעים
ח. גם השומעים קידוש ויוצאים ידי חובה בקידוש של אחר – אסורים להפסיק בדיבור בין קידוש לשתייה, בין בדיבור סתם ובין בדברים הקשורים לקידוש ולסעודה[9].
כשהפסיקו השומעים בדיבור
ט. סועדים שיצאו ידי חובה בקידוש של אחר והפסיקו בדיבור סתם (שאינו קשור לקידוש או לסעודה) – יש אומרים שיחזרו ויברכו "הגפן", ויש אומרים שאין לחזור. אמנם להלכה – חוזרים לברך רק אם דיברו לפני שהמקדש טעם מן היין. ואם דיברו אחר שהמקדש טעם מן היין והם עדיין לא טעמו[10] – נכנסו למחלוקת הפוסקים לכן עדיף שלא ישתו יין כלל לפני הסעודה, וכשישתו בתוך הסעודה יברכו "הגפן", או לחילופין יהרהרו את הברכה בלבם מיד ויטעמו מהיין[11].
הפסקה בעניית אמן
י. שניים שמסובין, והאחד ברך "המוציא", וחברו ברך "שהכל", ובטרם שיאכל הראשון מהלחם ענה "אמן" על ברכת חברו – לא יחזור לברך, אמנם לכתחילה אין לענות "אמן" על ברכה אחרת[12].
הפסקה אחר טעימה
יא. לכתחילה אין לדבר עד שיאכל כזית של המוציא או ישתה רוב רביעית יין, ומ"מ מעיקר הדין אם ברך וטעם בלבד – לא הוי הפסק. ואם החל ללעוס את האוכל ודיבר לפני שבלע – בדיעבד לא יחזור ויברך[13].
לא קידש בזמנו
שכח לקדש קודם סעודה
יב. מי ששכח לקדש בליל שבת ואכל בלי קידוש, ואפילו אכל סעודה גמורה – צריך לקדש מיד כשנזכר, אפילו אם נזכר מאוחר בלילה ולא ימתין לבוקר[14]. ומרגע שנזכר אסור לו לאכול או לשתות שום דבר מאכל ומשקה עד שיקדש[15].
חיוב סעודה כשלא קידש קודם
יג. מי ששכח לקדש ואכל סעודת שבת – יש אומרים שאינו צריך לאכול שוב אחרי הקידוש ונחשב לו הקידוש אחרי הסעודה כקידוש במקום סעודה[16]. ויש חולקים וסוברים שנחשב קידוש במקום סעודה רק אם הקידוש קדם לסעודה[17], וכן יש לנהוג. על כן, יאכל כזית פת או מזונות אחרי הקידוש.
לא קידש כלל בלילה
יד. החולה בליל שבת ולא יכל לקדש או שלא היו לו יין או חלות, או אפילו הזיד ולא קידש – חייב לקדש למחרת ביום השבת ולומר את כל סדר הקידוש מברכת "בורא פרי הגפן" עד "מקדש השבת", אך לא יאמר שלושה פסוקים של "ויכולו השמים והארץ" וכו'[18].
קידש בבין השמשות
טו. מי שלא קידש בלילה וגם במשך כל יום השבת, והגיע זמן "בין השמשות", שהוא ספק יום ספק לילה – יש אומרים שיקדש בברכה, מכיון שקידוש השבת מצוה מדאורייתא וממילא זה ספק דאורייתא שיש להחמיר. ויש אומרים שמכיון שקידש בתפילה – יצא ידי חובת קידוש היום דאורייתא וכעת זהו ספק דרבנן ולקולא. להלכה – יקדש על הכוס בלי שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו[19] וללא ברכת 'הגפן', ולא ישתה את היין עד לאחר ההבדלה.
קידש ולא סעד
טז. אדם שלא אכל פת בליל שבת אע"פ שקידש ושתה יין (והוי קידוש במקום סעודה), מ"מ צריך להשלים את סעודת הלילה למחרת ולאכול ביום ג' סעודות[20]: שתים לפני חצות היום (אחת בבוקר ואחת לפני הצהרים) ואחת אחרי תפילת מנחה[21].
[1] שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו) משנ"ב (שם ס"ק ע"ז-ע"ח), כה"ח (שם ס"ק צ"ט-ק'). וראה בא"ח (ש"ר פרשת בלק סעי' ה').
[2] ראה משנ"ב (שם ס"ק ע"ח).
[3] לדעת המג"א (סי' ר"ו ס"ק ד') היינו כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי", ולדעת הט"ז (שם ס"ק ג') כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי ומורי".
[4] בב"י (סי' ק"מ) הביא משם אבודרהם שבדיעבד הפסק בשתיקה לא הוי הפסק אפילו זמן ארוך, וז"ל: "כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שי"ז) שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים, וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה, והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש. ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש מדגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א): 'הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה, והוא לא אתא לידיה – צריך לברוכי עליה זמן תנינות', רצה לומר כיון שהפסיק אחר ברכתו שנטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה, וג"כ בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ס"ת הוי ליה הפסקה, כגון אם הפסיק בדיבור. ועוד דגרסינן תו בירושלמי (שם): רבי זירא בעי: האי מאן דנסיב תורמוסא ונפל מידיה, מהו לברוכי עליה זמן תנינות? פירוש: היו תורמוסין לפניו ונטל אחת מהן [ובירך עליה] ונפלה מידו, ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שניה על האחרים. ומקשי: ומה בינו לאמת המים? ומתרץ: אמרין – תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. והכא נמי כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה – צריך לחזור ולברך. ולפי דעתי טעו, כי הטעם הראשון בטל, שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר, דהלכה כרבא (ברכות ל"ט ע"ב): מברך ואח"כ בוצע, דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת", אמנם להלן כתב השו"ע (סי' ר"ו סעי' ג'): "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה: יותר מכדי דיבור". ואמנם מצוי לפעמים שבני הבית מרובים, ועד שמגיע היין או הלחם לאחרון האורחים יעבור זמן רב יותר מזמן "תוך כדי דיבור", והקשה המג"א (שם ס"ק ד') שמשמע שאחר "כדי דיבור" הוי הפסק, והוי סתירה למש"כ הב"י בשם האבודרהם, אך למעשה יש לחלק, דאם לא הסיח דעתו – לא הוי הפסק, ולכן כל עוד לא הסיח דעתו – נקטינן דלא הוי הפסק מדין סב"ל.
המנהג הרגיל שהמקדש מברך על כוס יין מלא ולאחר ששותה מוזג להם, כיון שכולם רוצים לשתות דוקא משיירי מצוה משום חביבותא דמצוה (ויש נוהגים שהנוכחים ממלאים כל אחד ואחד כוס לעצמו והמברך ממלא את כוסו, ומיד לאחר הברכה כולם שותים מכוסם), ולמנהג זה יש להזהיר לשומעים לשתוק ולא לדבר עד השתייה מהכוס, ואין בעיה בהמתנה זו כי הרי הם שוהים בשביל השתייה ולא לענין אחר, וכן כשמברך בעה"ב "המוציא", ימתינו בשקט עד שיטעמו כולם מהלחם. ומכיון שהם יודעים מראש שיקח זמן עד שיטעמו ואין אפשרות אחרת, הרי זה כעין מה שכתב האבודרהם שדעת המברך על כל הספר תורה, כך גם כאן, דעתם להמתין.
[5] עיין שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו) ובנו"כ שם.
[6] כתב השו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'): "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה, ואם שח – צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכים עליו, כגון שברך על הפת וקודם שאכל אמר: 'הביאו מלח או לפתן', 'תנו לפלוני לאכול', 'תנו מאכל לבהמה' וכיוצא באלו – אין צריך לברך", ונמצא דכל דיבור שנוגע לסעודה – לא חשיב הפסק. ומסבירה הגמ' בברכות (מ' ע"א) שמצוה לתת לבהמה לאכול לפני שהאדם אוכל בעצמו, שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר: "ואכלת ושבעת", וממילא הוי צורך הסעודה, וכן לענין המלח שנוגע לסעודה – לא חשיב הפסק.
[ואפילו בימינו שיש מלח בלחם (יש אומרים שעל הלחם של ימינו נאמר: "פת – במלח תאכל"), יש להזהר בנתינת מלח בלחם, וכתבו התוס' (ברכות שם) ששימת מלח על השולחן מגינה].
וכן אם אדם ראה עני ואמר בין ברכה לאכילה "תנו לו לאכול" – הרי זו מצוה, וממילא לא חשיב הפסק, ואינו צריך לברך. ונתבאר שגם דברים שאינם קשורים ישירות לבציעת הפת ממש, מכל מקום כל דבר שיש לו קשר לאוכל – אינו הפסק, וכגון שאומר: "הביאו סכין, קרש", "תנו לעשיר" (שאין בו מצוות צדקה) – אינו נחשב הפסק ואינו חוזר לברך שוב, אבל לכתחילה יש להזהר שלא לדבר אפילו בדברים השייכים לפת עצמה.
וכתב המג"א (שם ס"ק י"ח) שרק באוכל יש קדימה לבהמה, שנאמר: "עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אבל במשקה כתוב: "שתה וגם לגמליך אשקה", ויש חולקים, עיקרי הד"ט (סי' ט' אות נ"ב), ועיין בהרחבה בכה"ח (שם ס"ק ן'). ולמעשה כתב הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ו) שאם אמר: "תנו מים לבהמה", כיון שיש ספק בדבר – לא יחזור ויברך, אבל טוב שיהרהר בלבו.
ועוד עיין במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ע"ה) וכה"ח (שם ס"ק צ"ד).
[7] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ט"ו), ז"ל: קידש, וקודם שיטעום הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בפה"ג ואין צריך לחזור ולקדש. וה"ה אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס אחר ומברך עליו בפה"ג, וא"צ לחזור ולקדש", אמנם לענין אם נשפך הכוס, ולא דיבר כלל, עיי"ש ללבוש שכתב: "דאיני יודע טעם לזה כיון שנשפך הכוס שקידש עליו ובירך כבר למה צריך להביא כוס אחר, שהרי ידי קידוש כבר יצא והברכה הראשונה כבר נפסדה", וע"כ כתב דאם אינו רוצה להביא כוס אחר – הרשות בידו. אולם עיין למג"א (שם ס"ק ל"ב) שדעתו לפסוק כדעת השו"ע שיש צורך בכוס שני, מכיון שאף אחד לא טעם לא המקדש ולא אחרים, אמנם אם היה דעתו מתחילה לשתות עוד מהיין שעל השולחן, אינו צריך לחזור ולברך 'הגפן', וראה במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק ע"ז), כה"ח (שם ס"ק צ"ד, צ"ט, ק').
[8] יש להסתפק במקרה זה, האם נאמר מכיון שהמקדש שח הרי הברכה היתה לבטלה, וממילא גם הם לא יכולים לאכול או לשתות, או נאמר מכיון ששומע כעונה הם כאילו גם ברכו את הברכה והם הרי לא שחו, וראה במשנ"ב (סי' קס"ז ס"ק מ"ג) שאומר שיש כאן ספק וצריך עיון לדינא, וראה עוד מש"כ בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "אבל אחר כך"), אמנם הבן איש חי (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז) פסק שהמברך – צריך לחזור ולברך, והמסובים שלא דברו – יצאו ידי חובה, ועוד עיין בכה"ח (שם ס"ק נ"ט).
[9] כה"ח (סי' רע"א ס"ק צ"ה).
[10] דנו הפוסקים האם כיון שהמקדש לא סח, והברכה והטעימה של המקדש פוטרת אותם, יכולים לשתות בלי ברכה, או מאחר ששומע כעונה והם כאילו ברכו את הברכה ודברו, הרי זה כאילו הפסיקו בשיחה. והנה הב"י (סי' קס"ז) הביא את סברת הרוקח דפסק: "אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו – צריך לברך 'המוציא' פעם שנית, אבל אם אכל הבוצע מעט, והשיחו – הא נפקי כולהו" ודחה הב"י את דבריו, וטעמו כיון שהשומע כמו המברך – אם שח בין הברכה לאכילה – הרי הברכה לבטלה.
וכך פסק השו"ע (סי' קס"ז סעי' ו') לגבי ברכת המוציא: "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח – צריך לחזור ולברך, אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו… הגה – ומ"מ לכתחילה לא יפסיק כלל (כל בו), והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ – לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה (רוקח ואור זרוע)".
ואם כן הרמ"א (סי' קס"ז סעי' ו') פסק כדעת הרוקח, וכך הב"ח פסק כדעת הרמ"א, אמנם עיין בט"ז (שם ס"ק ח') שדעתו כדעת הבית יוסף, ולכן הציע שהמברך יכוין שאם מישהו ידבר לפני שיאכל – לא יצא ידי חובה ויאמר להם את כוונתו, וממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה, אפי' אם האמת כדעת הרוקח, וכך המג"א (שם ס"ק י"ט) פסק כדעת הב"י. ולכן כתב המשנ"ב (ס"ק מ"ג) שרבים חולקים על הרמ"א, ולדעתו חוזרים ומברכים, וראה בכה"ח (ס"ק ח"ן) דפסק כדעת השו"ע ודלא כרמ"א.
וכך כתב הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ז), לגבי אדם שמוציא י"ח אחרים בברכת המוציא, וז"ל: "ואם שחו המסובין לאחר שטעם הבוצע קודם שיטעמו הם, יש פלוגתא בזה, וספק ברכות להקל, ולכן יהרהרו הברכה בלבם ויאכלו". ונתקשו רבים על פסק הבא"ח, הרי רוב הפוסקים פוסקים נגד הרוקח, ולמה לא יברך וכדעת המשנ"ב וכה"ח, ובפרט שסברת הב"י חזקה ודחה דברי הרוקח בטוב טעם, וראה בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' ז') דכיון שיש פוסקים רבים כדעת הרוקח, וביניהם האור זרוע וב"ח ולבוש ועוד אחרונים – לכן יש לפסוק בזה סב"ל.
וראה כה"ח (שם ס"ק ח"ן) שכתב שהדבר תלוי במחלוקת, שאמנם כן דעת הרמ"א והב"ח, אבל דעת הב"י והט"ז (שם ס"ק ח') והמ"א (שם ס"ק י"ט) והפר"ח (שם אות ז') והא"ר (שם אות י"ג) ועוד דהוי הפסק, וצריך לחזור ולברך.
[11] ולפיכך, הקידוש שעושים בבית הכנסת בבוקר, יש מאוד להזהר שלא ידברו הקהל בין ברכת הקידוש של המקדש לשתיין יין שלהם שיחת חולין אפילו מילה אחת, כי אז נכנסים למחלוקת אם פוסקים כהרמ"א או כחולקים עליו כנ"ל.
[12] אף שרוב הפוסקים אומרים שעניית "אמן" לברכת השני – הרי זה הפסק וצריך לחזור (וראה בשע"ת סי' קס"ז ס"ק י"א, ובגר"ז שם סעי' ט'-י'), כתב הכה"ח (שם ס"ק ס"א) שלמעשה בדיעבד – אמרינן סב"ל, וע"ע במשנ"ב (סי' ר"ו ס"ק י"ב), כה"ח (סי' קס"ז ס"ק מ"ד).
ומכאן אנו רואים כמה חמור ההפסק שאפילו על עניית "אמן" רוב הפוסקים ס"ל שיחזור ויברך, ורק מדין סב"ל נקטינן דלא מברך.
[13] בענין זה יש מחלוקת בין הפוסקים אם הלעיסה היא חלק או תחילת האכילה, או רק מהבליעה ואילך. ולכן כתב המשנ"ב (סי' קס"ז ס"ק ל"ה) שצ"ע אם לברך, אמנם הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעיף י"ד) פסק שאינו חוזר בדיעבד.
[14] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' ז') ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ז), כה"ח (שם ס"ק מ"ח).
[15] כה"ח (סי' רע"א ס"ק מ"ט)
[16] שו"ע הגר"ז (סי' רע"א סעי' ט"ו).
[17] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ט), כה"ח (סי' רע"א ס"ק מ"ח-מ"ט). וראה תוס' (פסחים ק' ע"א ד"ה "רבי") וז"ל: "וי"ל דחשיב קידוש במקום סעודה כיון שמיד אחר הסעודה עושה קידוש ואותה סעודה עולה לו לסעודת שבת".
[18] שו"ע (סי' רע"א סעי' ח').
[19] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ט), משנ"ב (סי' רע"א ס"ק ל"ט), כה"ח (שם ס"ק נ"א).
[20] עיין לרמ"א (סי' רצ"א סעי' א') ובמשנ"ב (שם ס"ק ה') ובכה"ח (שם ס"ק ז').
[21] עיין לזמני הסעודות ברמב"ם (שבת פ"ל ה"ט) ובהגהות מימוניות שם ובשו"ע (סי' רצ"א סעי' ב') ומאמר מרדכי למועדים ולימים (פ"י סעי' ס"א).