קרבנות עד "הודו"
א. תפילת חנה – קודם שמתחיל להתפלל תפילת שחרית טוב שיאמר את תפילת חנה[1] שבכוחה לכרות החיצונים המעכבים את התפילה. ונוהגים לומר אח"כ עוד פסוקים כפי שמסודרים בסידורים[2] (ובשבת לא יקרא פסוק: "אל תשמחי אויבתי לי" וכו')[3].
ב. "פתח אליהו" – אם לא אמר "פתח אליהו" וכו' בחצות לילה, טוב לאומרו לפני תפילת שחרית[4].
ג. "לשם ייחוד" – טוב לומר קודם כל מצווה שעושה או כל תפילה שמתפלל נוסח "לשם יחוד" כפי שמסודר בסידורים, ואעפ"י שאין חובה מן הדין לאומרה, יש בזה עניין גדול לעורר את הכוונה ולהכין את האדם לקיום המצווה, ולכן קודם תפילת שחרית יאמר "לשם ייחוד"[5].
ד. "ויהי נעם" – בסוף נוסח ה"לשם ייחוד" יאמר פסוק: "ויהי נעם" וכו', ויש בו סודות גדולים עפ"י הסוד, אך בכל מקרה ישתדל לכוון בו שאעפ"י שאין אנחנו יודעים את סוד המצוות והתפילות – הקב"ה ישלים כוונותינו, ויכוון עוד שאם גרמנו בעוונותינו לסילוק אור הקדושה ח"ו, ע"י קיום המצווה יחזור אור זה. ויש נוהגים לקרוא פסוק "ויהי נעם" פעמיים כדי שיוכלו לכוון בו את שתי הכוונות האלו[6].
ו. שיתוף בתוך כלל ישראל – קודם התפילה יקבל עליו מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ויאמר: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד ואחד מבני ישראל כנפשי ומאודי", ולכן אם מכיר אדם מישראל שנמצא בצרה, יתפלל עליו בפיו, ועל ידי זה תיכלל תפילתו בכלל תפילות ישראל, ותוכל לעשות פרי למעלה[7].
פרשת העקידה
א. זכות העקידה לדורות – פרשת העקידה היא זכות לעם ישראל לכל הדורות, ועניינה הוא שנזכר לטובה לפני הקב"ה. וטוב לכוון באמירתה שאנחנו מזכירים את מעשה אברהם אבינו ויצחק אבינו, ובאמירתנו אנחנו רוצים לעורר את אותם הרחמים שעורר אברהם אבינו בשעת העקידה[8].
ב. עקידת המשטינים – כשאומר בעקידה את הפסוק: "ויעקוד את יצחק בנו" יכוון לבקש מהקב"ה שיעקוד את השרים של מעלה המשטינים לישראל[9].
ג. אחר פרשת העקידה – יש נוהגים לומר אחרי פרשת העקידה פסוק[10]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה', וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב", ולאחריו את נוסח ה"יהי רצון" שתיקן החיד"א – וטוב לאומרם[11].
בנוסח "ריבונו של עולם" שלאחר פרשת העקידה כשאומר: "ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך" יכוון לפירושו, היינו:
"ישוב חרון אפך מעמך" – עם ישראל,
"ומעירך" – ירושלים,
"ומארצך" – ארץ ישראל,
"ומנחלתך" – בית המקדש.
ומכיון שביהמ"ק חרב בעוונותיהם של ישראל, לכן כשישוב חרון אפך מעמך – שהם חטאו, ממילא ישוב חרון האף גם מ"עירך", "ארצך" "ונחלתך" שחרבו בגלל חטאי עמך[12].
ד. י"ג מידות – כשאומר י"ג מיכלן דרחמי (מידות הרחמים) שכלולים בג' הפסוקים[13] "מי א -ל כמוך" וכו', וכן כשקורא י"א סממני הקטורת – ימנם באצבעות יד ימינו כדי להראות את חשיבותם ולעורר את הכוונה. וכנגד כל מידה ממידות "מי א -ל כמוך" יכוון שהיא כנגד מידה אחת מי"ג מידות של "א -ל, רחום, וחנון, ארך אפים" וכו' (דהיינו "מי א -ל כמוך" כנגד מידת "א -ל", "נושא עוון" כנגד מידת "רחום" וכו')[14] שהם זה כנגד זה[15].
ו. "אלו דברים" – כשאומר משנת "אלו דברים שאין להם שיעור" לא יאמר: "אלו דברים… אוכל פרותיהם" אלא "אוכל מפרותיהם". וכן כשאומר: "לעולם יהא אדם ירא שמים" לא יאמר: "מה אנו" אלא "מה אנחנו"[16], וכן לא יאמר: "כי רוב מעשינו הבל לפניך" אלא "כי כל מעשינו"[17].
ז. "כשאנחנו משכימים" – לא יאמר: "אשרינו שאנחנו משכימים" וכו' אלא "אשרינו כשאנחנו משכימים". ומרן הרי"ח הטוב אמר שיותר טוב לומר "אשרינו כשאנחנו מייחדים שמך בכל יום"[18], לכן טוב שיאמר: "אשרינו כשאנחנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומייחדים שמך בכל יום תמיד" וכו'[19].
ח. קריאת שמע בקורבנות – כשאומר קריאת שמע של הקורבנות יכוון לקבל עליו עול מלכות שמים ולקיים מצות קריאת שמע מדרבנן. ויסגור עיניו, וידקדק בתיבת "אחד" לכוון למסור את נפשו על קידוש ה' כמו בק"ש של "יוצר". ויכוון לקיים מצות ק"ש דרבנן, ואין צריך לומר "ואהבת" וכו'[20].
ט. "ברוך שם" – יזהר לומר פסוק: "ברוך שם כבוד" וכו' בלחש, ויזהר לקוראו כך שישמיע לאוזנו[21].
י. כשיעבור זמן ק"ש – אם חושש שיעבור זמן ק"ש עד שיגיע לק"ש בברכת "יוצר אור", או שהוא מסופק אם הגיע זמן ק"ש, יכול לקרוא את כל הקריאת שמע כשאומר "שמע ישראל" בקורבנות, ויתנה שאם לא יספיק לקרוא קריאת שמע בזמנה – יצא ידי חובה בקריאה זו, ואם יספיק לקרוא ק"ש בזמנה – תהיה קריאה זו כקריאה בתורה[22].
יא. נאמירת דברים שבכתב בע"פ – אעפ"י שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה – כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כמו קריאת שמע – יכול לאומרם בעל פה[23].
יב. נוסח – בבקשה שלאחר ק"ש של הקרבנות, לא יאמר: "אתה הוא האלוקים לבדך עליון", אלא "אתה הוא האלוקים לבדך לכל" וכו'[24].
ב"יהי רצון" שאומרים אחרי ק"ש של קרבנות אומרים: "שתמחול לנו את כל חטאתינו, ותכפר לנו את כל עונותינו, ותמחול ותסלח לכל פשעינו". הסיבה לכפילות הלשון בבקשת המחילה והסליחה על פשע היא כיוון שפשע הוא מרד, ומלבד עצם העבירה שעושה יש גם עניין של חילול ה'[25].
לא יאמר פרשת "קרבן התמיד"[26] עם הבקשה: "ריבון העולמים אתה ציוותנו להקריב" וכו' שאחריה יותר מפעם אחת כיון שנראה כמקריב שני תמידים, והוא כעובר על "בל תוסיף". אבל יכול לומר פרשת "קרבן התמיד" כמה פעמים ללא הבקשה שאחריה, כי בקריאת הפרשה לבד אין כאן עניין של הקרבה אלא הוא כקורא בתורה, ואין חשש שיראה כ"בל תוסיף"[27].
יג. עמידה באמירת קרבן התמיד – טוב שכשקורא ביחיד את פרשת "קרבן התמיד" יעמוד, כיון שהקרבת הקרבנות בבית המקדש הייתה בעמידה, אבל כשקורא אותה בציבור לא יעמוד כיון שמחזי כיוהרא[28].
יד. קודם אמירת הקטורת – קודם אמירת "פרשת הקטורת" אומרים: "אתה הוא ה' אלוקינו שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים" וכו' ועניינה הוא כדי שתישמע "פרשת הקטורת" כסיפור דברים בעלמא ולא כאמירתה במקום הקטרת קטורת (אעפ"י שבליבנו אנחנו חושבים על זה). הסיבה לכך היא כיון שבפרשת הקטורת נאמר: "ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה", ויש חשש שנדלג על מילה מסממני הקטורת ונתחייב מיתה, וחשש זה שייך רק כשקורא במקום הקטרה אך לא כשקורא בתורה[29].
טו. מנייה ביד – כשקורא את י"א סממני הקטורת, ימנם ביד ימינו בלבד כדי להראות על חשיבותם ולעורר את הכוונה, וכדי לצרף מעשה לאמירה, ויש עוד מעלות טובות לכך[30].
טז. כוונה בקטורת ובתמיד – פרשיות התמיד והקטורת מעלתן גדולה ונחשבות במקום הקרבת התמיד והקטרת הקטורת, ולכן יאמרם בכוונה עצומה[31].
יז. זמן אמירת פרשת התמיד – ישתדל לומר את פרשת התמיד והקורבנות רק לאחר שעלה עמוד השחר, כיון שרק אז הוא זמן הקרבתו[32].
יט. מעלת הקטורת – הזוהר הקדוש הפליג מאוד בחשיבות אמירת מעשה הקטורת שמצילה מהס"א ומהרהורים רעים, וזה לשון הזוהר (בתרגום): "אם היו יודעים בני אדם כמה גדולה קריאת מעשה הקטורת מלפני ה' היו לוקחים כל מילה ומילה, ושמים אותה עטרה לראשם ככתר של זהב" – ולכן יזהר מאוד באמירתה[33].
כ. מקור לסממנים – המקור לי"א סממני הקטורת הוא מדרשת חז"ל[34] על הפסוק[35]: "ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה". חז"ל למדו זאת כך: "סמים" – לשון רבים, ומיעוט רבים שניים, "נטף" – אחד, "שחלת" – אחד, "וחלבנה" – אחד, סה"כ ה' סממנים. אח"כ כתובה המילה "סמים" פעם שנייה, לשון רבים, וזה מקביל למה שכבר מנתה עד כאן – דהיינו חמישה, סה"כ עשרה סממנים. אח"כ מנתה את ה"לבונה" – אחד, הרי י"א סממנים. וטוב שימנם באצבעותיו כפי שנרמזו בפסוק, וימנם בימינו כמו את הי"א סממנים עצמם: "קח לך סמים" – שניים, "נטף" – אחד, "ושחלת" – אחד, "וחלבנה" – אחד, "סמים" – חמש (כנגד הקודמים), "ולבונה -זכה" – אחד[36].
כא. ברייתא דאביי – כשאומר – "אביי הוה" וכו' ראוי לומר: "אביי הוא הוה", כדי שאם יקראם במהירות, לא יתחברו אות י' שבסוף מילת אביי עם אותיות הוה לשם הויה, ויכול להפסיק מעט בין תיבת "אביי" לתיבת "הוה"[37].
כב. "אנא בכח" – כשאומר: "אנא בכח" וכו' יכוון בר"ת שלהם במחשבתו בלבד ולא יוציאם בפיו. ואין צריך לעמוד כשאומרם, והוא על פי הסוד. ויצרף כל שתי מילים יחד: "אנא בכח – גדולת ימינך – תתיר צרורה" וכו'. וכסדר הזה יעשה בכל הקטע[38]. אולם כדי שתהא משמעות לדבריו, יש להפסיק מעט בין מילת "אנא" למילת "בכח", וכן בין "עמך" ל"שגבנו"[39].
כג. קודם "איזהו מקומן" – כשאומר את נוסח "ריבון העולמים" שלפני פרק "איזהו מקומן", יזהר לומר: "שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה" וכו' ולא ישמיט את המילה "זה" אעפ"י שהיא נראית כמיותרת, כיון שיש בזה טעם לפי הסוד[40].
כד. טעם לפרק "איזהו מקומן" – תיקנו לומר "איזהו מקומן"[41] וברייתא דר' ישמעאל[42] לאחר פרשת התמיד כדי שאדם ילמד מקרא, משנה וגמרא, ולפי שאין בפרק "איזהו מקומן" מחלוקת והוא משנה ברורה למשה מסיני ומדבר בעניין הקרבנות, וברייתא דר' ישמעאל הוא במקום גמרא שהמדרש כגמרא[43].
כה. בית אבל – גם בבית האבל אומרים פרק "איזהו מקומן"[44].
כז. הבנה בקריאה – כדי שקריאת כל הפרקים הנ"ל תחשב לאדם כלימוד משנה וגמרא, צריך להבין את תוכן הדברים שאומר ולכן ישתדל ללמוד לפחות פעם אחת את פירושה של "פרשת הקטורת"[45] ואת פרוש ר' עובדיה מברטנורא על פרק "איזהו מקומן"[46], ופירוש הברייתא של ר' ישמעאל. ומרן הרי"ח האריך בספרו "עוד יוסף חי"[47] לבאר את הברייתא (עפ"י היעב"ץ), ונביא כאן את תמצית פירושו:
מידה ראשונה:
א. "מקל וחומר" – בפרשת מרים הנביאה שדיברה על משה, התורה אומרת[48]: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים". פירוש: אם אביה היה נוזף ומכלים אותה הייתה צריכה להיכלם ולהינזף שבעת ימים, ק"ו שכשהשכינה נוזפת בה צריכה להיכלם ולהינזף ארבעה עשר יום, אלא אמרו חז"ל[49]: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", כלומר דיה למרים שתיכלם שבעת ימים ולא ארבעה עשר יום, וזהו שאמר הפסוק[50]: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים".
מידה שנייה:
א. "מגזרה שווה" -כלומר שני עניינים שיש בהם מילים זהות.
ישנו ציווי לישראל[51]: "ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", דהיינו שאסור לתלוש את השערות על מת. מהפסוק משמע שאסור לתלוש שיער שנמצא בין העיניים, והרי בין העיניים אין שערות! אלא לומדים מכהנים שבהם נאמר[52]: "לא יקרחו קרחה בראשם" ולומדים גזרה שווה מהמילה "קרחה" שכמו שה"קרחה", האמורה בכוהנים היא בראש במקום שבו גדל השיער, גם "קרחה" האמורה בישראל היא בראש במקום שבו גדל השיער[53]. ואין אדם שיכול ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא אם קיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבינו עליו השלום.
מידה שלישית:
א. "מבנין אב וכתוב אחד" – נאמר בחג המצות[54]: "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ולמדים מכאן שבימים טובים של פסח מותר לעשות בהם מלאכת אוכל נפש, אך בשאר ימים טובים לא הותר בהם מלאכת אוכל נפש. חז"ל למדו שפסוק זה הנאמר בחג הפסח הוא בנין אב לכל המועדות: כמו שימים טובים של פסח מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש, כך גם כל המועדות מותרים בעשיית מלאכת אוכל נפש. ואעפ"י שלא הוזכרה בהם בפירוש, הותרה מלאכת אוכל נפש[55].
וכן "מבנין אב ושני כתובים" הוא דומה לבנין אב וכתוב אחד, אלא שבנין אב וכתוב אחד נלמד רק מפסוק אחד, ובנין אב ושני כתובים נלמד משני פסוקים. אומרת התורה במומי הכהנים[56]: "או גבן או דק" – מכאן שכהנים בעלי מומים פסולים לעבודת הקורבנות. במומי בהמה הפסולה להקרבה אומרת התורה[57]: "עוורת או שבור או חרוץ… לא תקריבו לה'", ולמדו חז"ל שכל המומים שבבהמה פוסלים באדם, וכל מומי האדם פוסלים בבהמה, ומומים אלה הם בנין אב לכל מום שנכתב בתורה[58].
מידה רביעית:
א. "מכלל ופרט" –בעניין הקורבנות אומרת התורה[59]: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה". "מן הבהמה" – כלל, מפני שחיה בכלל בהמה. "מן הבקר ומן הצאן" – פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט. נמצאנו למדים שרק בקר וצאן כשרים להקרבה.
מידה חמישית:
א. "מפרט – וכלל" – כתוב[60]: "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך". "וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו" – זהו פרט. "וכן תעשה לכל אבדת אחיך" – כלל, נעשה כלל מוסיף על הפרט, והשבת אבידה נוהגת בכל דבר האבוד.
מידה שישית:
א. "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט" – בדיני שומרים אומרת התורה[61]: "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה…", פסוק זה מדבר בשומר שטען שהפיקדון נגנב, ועליו להישבע שנגנב ממנו ולא הוא גנבו. "על כל דבר פשע" – כלל, "על שור על חמור על שה על שלמה" – פרט, "על כל אבדה" – כלל. הרי "כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט", כלומר: מה הפרט מפורש שרק דבר המטלטל וגופו ממון, כך כל דבר המטלטל וגופו ממון חייב להישבע עליו שלא גנבו או שלא פשע בו, חוץ מקרקעות ועבדים שאין נשבעים עליהם שאינם מטלטלין, וחוץ משטרות שאין גופן ממון.
מידה שביעית:
א. "מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל" – כתוב[62]: "פקוד כל בכור זכר", "כל בכור" – כלל, "זכר" – פרט. אם היה כתוב הכלל לבד הייתי אומר שגם נקבות בכלל, בא הפרט ומלמד שרק זכרים יפקדו. ואם היה כתוב הפרט לבד, הייתי אומר גם אם אינם בכורים יפקדו, בא הכלל ומלמד שרק בכורים יפקדו.
מידה שמינית:
א. "וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא" – אומרת התורה[63]: "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן". ולכאורה הרי עניין ה"מולך" נכלל כבר בכל התועבות ולמה הדגישו כאן? אלא ש"המולך" יצא מן הכלל, ללמד שהוא בסקילה, שנאמר: "עם הארץ ירגמהו באבן", ולא רק ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כל התועבות שגם הם בסקילה.
מידה תשיעית:
א. "וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שהוא כענינו, יצא להקל ולא להחמיר" – אומרת התורה[64]: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי", כלומר מדובר באדם שהרג את הנפש בשגגה ע"י שניתזה בקעת מן העץ, והרגה את חברו בלי כוונה. והרי גם הריגה בשגגה היא בכלל רציחה, שנאמר[65]: "ומכה אדם יומת", וא"כ למה נשנה דינו כאן? אלא להקל עליו ולומר שהוא רק גולה ולא מתחייב מיתה.
מידה עשירית:
א. "וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שלא כענינו, יצא להקל ולהחמיר" – אומרת התורה לגבי עבד עברי[66]: "ובשביעית יצא לחפשי חנם", ושם התורה הוציאה אמה עבריה מן הכלל, שנאמר[67]: "לא תצא כצאת העבדים". והרי אמה עבריה היא בכלל עבד עברי, שנאמר[68]: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה", ולמה יצאה מן הכלל? אלא לטעון טעון אחר שלא כעניינו, כלומר שאמה עבריה יוצאת גם בסימני נערות, שנאמר: "ויצאה חינם אין כסף"[69], ויוצאת גם במיתת האדון, ואילו עבד עברי אינו יוצא לחפשי בשניהם – הרי שני דברים להקל, והחומרא בה היא שאדוניה יכול לקדשה בעל כורחה.
מידה אחת עשרה:
א. "כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" – אומרת התורה לגבי כהן[70]: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו", ובתו הרי היא בכלל "יליד ביתו", ומשמע בין פנויה ובין נשואה אוכלת בתרומה. אך יצאה בת כהן לדון בדבר חדש, שנאמר[71]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" – שאם היא נשואה אינה אוכלת את הקדשים, והואיל והוציאה הכתוב מן הכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה, ואפילו אם נתאלמנה או התגרשה, אם לא יחזירנה הכתוב לכלל בפירוש, שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל"[72] – דהיינו שחוזרת לאכול בתרומה.
מידה שתים עשרה:
א. "דבר הלמד מענינו ודבר הלמד מסופו" – אומרת התורה בעשרת הדברות[73]: "לא תגנוב" – סתם הכתוב ולא פירש האם האיסור הוא בגניבת ממון או בגניבת נפשות. אלא דבר זה נלמד מענינו, דהיינו מן הדברות הסמוכות[74]: "לא תרצח", "לא תנאף", וכשם שאלו יש בהם מיתת בית דין, כך גם "לא תגנוב" יש בו מיתת בית דין, כלומר בגניבת נפשות מדבר.
נאמר בנגעי בתים[75]: "וראה את הנגע והנה הנגע בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות", ואמרו חז"ל: בית האמור בנגעי בתים ומטמא בנגעים צריך שיהיה בנוי משלושה חומרים: מאבנים, מעפר ומעצים ודבר זה למד מסופו, שנאמר[76]: "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית", הרי זה מפורש מסופו שצריכים להיות בו כל החומרים הנ"ל.
מידה שלוש עשרה:
א. "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" – אומרת התורה[77]: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – משמע מפסוק זה ששמים נבראו תחילה ואח"כ נבראה הארץ. ואילו בפסוק אחר אומרת התורה[78]: "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים" – מפסוק זה משמע שהארץ נבראה תחילה ואח"כ נבראו שמים! בא הפסוק השלישי – בישעיה – והכריע ביניהם, שנאמר[79]: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחד" – ללמד שנבראו שניהם כאחד.
בסיום ההסבר על הברייתא כתב מרן ה'בן איש חי', וז"ל[80]:
"ואתה הקורא אל תהי אזהרתי קלה בעיניך, שיהיה ביאור ברייתא זאת שגורה. נתון בקרבך וכתוב על לבבך, כי במידות השנויים בברייתא זו תלויים רוב הלכות תורה שבעל פה, על כן פרשת ברייתא זו כנפיה למעלה, כי בה מכוונים המקובלים לי"ג מידות העליונות, ולי"ג מכילן דרחמי, ולנרד וכרכום וכו' עם כל ראשי בשמים".
ב. למנות באצבעותיו – טוב למנות באצבעותיו י"ג מדות הנזכרות בברייתא דרבי ישמעאל[81].
ג. "וכן שני כתובים" – יאמר "וכַן שני כתובים" – "וכַן" בפתח מלשון כַּן – בסיס, כמו[82]: "אותי השיב על כני", וכן פה הכוונה: "ישוב שני כתובים, ויש לזה עוד טעמים עפ"י הסוד[83].
ד. "יהודה בן תימא" – אחר אמירת הברייתא של רבי ישמעאל, אומרים משנת[84]: "יהודה בן תימא" וכו'[85].
אעפ"י שאמר אדם את נוסח ה"יהי רצון וכו' שיבנה בית המקדש" וכו' לפני פרשת התמיד ולאחריה, יחזור לאומרה לאחר הברייתא של רבי ישמעאל כיון שיש בזה טעם לפי הסוד[86].
ה. קדיש בסיום הקורבנות – לאחר אמירת הקורבנות, יאמרו קדיש "על ישראל"[87] (ועיין לקמן פרק??? בדינים אלו).
ו. כשלא היה מניין – אם לא היה מניין לאמירת קדיש "על ישראל", ולפני שהגיעו ל"ברוך שאמר" נשלם המניין – יאמרו משנת[88]: "רבי חנניא בן עקשיא" וכו' ויאמרו קדיש "על ישראל". אמנם אם נשלם המניין לאחר שאמרו "ברוך שאמר" לא יגידו קדיש "על ישראל"[89].
[1] שמואל א' ב', א'-י'.
[2] עי' סידור קול אליהו עמ' פ'.
[3] בית מנוחה עמ' קי"ג.
[4] בא"ח פרשת מקץ סעי' י"ב, ועי' שם בהקדמה לפרשת בהר.
[5] עי' בא"ח פרשת בראשית סעי' א'.
[6] בא"ח פרשת ויגש סעי' ו'. כה"ח סי' קמ"ב ס"ק ד', ועי' שער הכוונות ע"ב ע"א. אמת ליעקב ק"י ע"א אות נ"ו.
[7] בא"ח פרשת מקץ סעי' ה'. כה"ח סי' כ"ה ס"ק כ"ג, ועי' סידור "קול אליהו" דף פ"א.
[8] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ב'.
[9] צפורן שמיר ב', י"ב.
[10] ויקרא ג', ח'.
[11] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ב'.
[12] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ג'.
[13] מיכה ז', י"ח-כ'.
[14] שמות ל"ד, ו'-ז'.
[15] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח'. עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ג'.
[16] עי' בראשית ל"ה, י"ח ובמפרשים שם שמשמע ש"אנו" זהו לשון "אנינות".
[17] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ג' עפ"י שער הכוונות. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א'.
[18] בא"ח פרשת מקץ סעי' ז', ועי' אהלי יעקב עמ' 142.
[19] אחרונים.
[20] בא"ח פרשת מקץ סעי' ז'. כה"ח סי' מ"ו ס"ק ס'.
[21] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ח'. בא"ח פרשת וירא סעי' י"א.
[22] אחרונים. כה"ח סי' מ"ו ס"ק ס"ב. משנ"ב שם ס"ק ל"ג. ביאור הלכה שם ד"ה "ויוצא בזה".
[23] שו"ע סי' מ"ט סעי' א'. ועי' כה"ח שם ס"ק א'-ט'.
[24] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ה'.
[25] שם.
[26] במדבר כ"ח, א'-ח'.
[27] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ו'. טור סי' מ"ז.
[28] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ו'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק ב'. משנ"ב שם ס"ק א'.
[29] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ז'.
[30] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק ד'.
[31] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח'.
[32] שו"ע סי' מ"ז סעי' י"ג.
[33] זוה"ק ויקהל דף רי"ח ע"ב.
[34] כריתות ו' ע"ב.
[35] שמות ל', ל"ד.
[36] בא"ח פרשת מקץ סעי' ח', ועי' כה"ח סי' מ"ח ס"ק ד'.
[37] בא"ח פרשת מקץ סעי' ט'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א' ד"ה "אתה" בסופו.
[38] בא"ח פרשת מקץ סעי' ט'. עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ח'. כה"ח סי' מ"ח ס"ק א' ד"ה "אתה" בסופו.
[39] אהלי יעקב דף ע"ד.
[40] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' י"א בשם האר"י ז"ל.
[41] זבחים פרק ה'.
[42] ספרא ויקרא י"ג מידות פ"א.
[43] עי' שלמי ציבור דף ק"נ עפ"י הלבוש.
[44] כה"ח סי' נ' ס"ק ב'.
[45] כריתות ו' ע"א.
[46] זבחים פרק ה'.
[47] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט'.
[48] במדבר י"ב, י"ד.
[49] זבחים ס"ט ע"ב.
[50] במדבר י"ט, ט"ו.
[51] דברים י"ד, א'.
[52] ויקרא כ"א, ה'.
[53] קידושין ל"ו ע"א.
[54] שמות י"ב, ט"ז.
[55] רש"י שמות י"ב, ט"ז ד"ה "הוא לבדו".
[56] ויקרא כ"ח, כ'.
[57] ויקרא כ"ב, כ"ב.
[58] עי' אבודרהם בפירושו על ברייתא זו.
[59] ויקרא א', ב'.
[60] דברים כ"ב, ג'.
[61] שמות כ"ב, ח'.
[62] במדבר ג', מ'.
[63] ויקרא כ', ב'.
[64] דברים י"ט, ה'.
[65] ויקרא כ"ד, כ"א.
[66] שמות כ"א, ב'.
[67] שמות כ"א, ז'.
[68] דברים ט"ו, י"ב.
[69] שמות כ"א, י"א.
[70] ויקרא כ"ב, י"א.
[71] ויקרא כ"ב, י"ב.
[72] ויקרא כ"ב, י"ג.
[73] שמות כ', י"ג.
[74] שם.
[75] ויקרא י"ד, ל"ז.
[76] ויקרא י"ד, מ"ה.
[77] בראשית א', א'.
[78] בראשית ב', ד'.
[79] ישעיה מ"ח, י"ג.
[80] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט'.
[81] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט'. בא"ח פרשת מקץ סעי' י'.
[82] בראשית מ"א, י"ג.
[83] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' ט', י'. בא"ח פרשת מקץ סעי' י'.
[84] אבות פרק ה' משנה כ'.
[85] כה"ח סי' נ' ס"ק ג'.
[86] עוד יוסף חי פרשת מקץ סעי' י"ב.
[87] כה"ח סי' נ' ס"ק ו'. פרי עץ חיים שער עולם העשיה פ"ב.
[88] מכות פרק ג' משנה ט"ז.
[89] כה"ח סי' נ' ס"ק ו' וסי' נ"ה ס"ק ה'.