א. כוונה – ישנן מצוות שעיקר קיומן הוא מעשה המצווה, ואילו טהרת המחשבה והכוונה במצווה הן רק מצטרפות למעשה אך אינן מעכבות, אולם אם רק כיוון לקיום המצווה אך לא עשה מעשה – אין לה שום תועלת, כגון: אדם שבזמן הקרבת קרבן הפסח חושב מחשבות גבוהות וטהורות אך אינו מקריב קרבן בפועל – ביטל מצות עשה וחייב כרת. ולעומת זה אם אכל קרבן פסח לשם אכילה גסה – יצא ידי חובה אעפ"י שלא עשה מצווה מן המובחר. דין זה הוא גם בתפילה שנקראת עבודה שבלב שהעיקר בה הוא המעשה, דהיינו הדיבור בשפתיו, ואם יהרהר במחשבתו את כל נוסח התפילה – לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל (ועיין ברמב"ם[1] שמשמע מדבריו שיצא ידי חובה), ולעומת זה אם יתפלל בלי כוונה – אמנם תפילתו לא תהיה במדרגה שלימה וגבוהה כי תפילה בלא כוונה היא כגוף בלי נשמה, אך עם כל זה יצא ידי חובת תפילה[2]. ולכן אדם צריך להתפלל את כל התפילות גם אם אינו יכול לכוון, וטוב שיאמר לפני התפילה שכוונתו להתפלל על דעת רשב"י ע"ה ורבינו האר"י ז"ל[3].
[1] רמב"ם הלכות ברכות פרק א' הלכה ז'.
[2] ע"פ נפש החיים שער ב' פרק י"ג.
[3] שו"ת רב פעלים ח"א סי' א'. עוד יוסף חי פרשת וישלח סעי' א'. שו"ת תורה לשמה סי' ט"ז, י"ז.