איסור אכילה ושתייה לפני קידוש הלילה
א. אין לאכול או לשתות [אפילו אכילה מועטה ואפילו שתיית מים] בערב שבת החל מזמן השקיעה[1] ועד אחר הקידוש. והמקבל שבת (אחר פלג המנחה) – אסור באכילה ושתייה מרגע שקיבל עליו שבת (לענין אשה בהדלקת נרות – עיין לעיל פרק י"ד, סעי' י', ולענין גבר ב"לכה דודי" עיין פרק י"ד "זמן איסור מלאכה" סעי' כ"ה)[2].
הכנות מראש
ב. האישה תשתדל להכין את הבית לסעודה כך שכשיחזור האיש מן התפילה ימצא את הבית מסודר, שולחן ערוך, הנרות דולקים והכל מוכן לסעודה[3].
אמירת "שבת שלום"
ג. כאשר האיש בא לביתו מבית הכנסת יכנס בשמחה ונחת, ויאמר בקול גדול ובשמחה יתירה: "שבת שלום", ויחשוב בלבו גם על שני מלאכי השרת המלווים את האדם לביתו[4].
נשיקת ידי אביו ואמו
ד. מנהגנו שכאשר האיש חוזר מבית הכנסת בערב שבת לביתו, הבן מנשק את יד ימין של אביו ואמו [אפילו אם הם איטרי יד ימין][5].
התבוננות בנרות
ה. כשבא לביתו יסתכל בנרות השבת[6] ויכוון שנר אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור"[7].
התבוננות בשני נרות
ו. בבית בו מדליקים יותר משני נרות, יסתכל רק על שניים מתוך כל הנרות ויכוון "זכור" ו"שמור"[8].
ברכה על ההדס
ז. יש נוהגים לברך על הדסים "בורא עצי בשמים" ואומרים: " רֵיחַ נִיחוֹח אִשֵּׁה לַה'" – [וראה פירוט המנהג לקמן סעיף נ"ה בסדר הקידוש ע"פ רבנו האר"י ז"ל][9].
זהירות מהקפדה
ח. יזהר זהירות גדולה לא להקפיד בשעה זו, אפילו בלבו, אם מצא משהו שלא מוכן כרצונו[10].
לפני הקידוש
עמידה בכניסה לביתו
ט. כאשר חוזר מבית הכנסת לביתו לא ישב עד שיגיד: "שלום עליכם".
שירת נשים
י. אסור לאשה, בין צעירה בין זקנה בין פנויה בין נשואה ובין יפה ובין מכוערת, לשיר בקול רם[11] כאשר יש אורחים בבית, ואפילו אם האורחים הם קרובי המשפחה. אמנם, אשה יכולה לומר זמירות בלחש – "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"[12]. במה דברים אמורים – בגדולה, אבל קטנה שפחות מבת שש שנים – מותר לה לשיר בקול רם[13].
אמירת "שלום עליכם"
יא. אומרים את הפיוט: "שלום עליכם". ולמנהג הספרדים אומרים: "מלך מלכי המלכים" ולא ממלך[14].
יב. בצאתכם לשלום
יג. יש שאינם אומרים: "צאתכם לשלום" שנראה כאילו מגרש את המלאכים, אלא אומרים: "בצאתכם" – דהיינו אם תרצו לצאת, וכל אחד יעשה כמנהגו, אמנם, אם אינו רוצה לומר את הבית האחרון – אינו חייב לומר. ואכן, יש עדות שמנהגן לא לומר: "בצאתכם לשלום"[15].
"כי מלאכיו"
יד. אחרי "שלום עליכם" נוהגים להוסיף[16] את הפסוק[17]: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" ואת הפסוק[18]: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
"אשת חיל"
טו. אומרים "אשת חיל מי ימצא"[19] אחרי "שלום עליכם" בלי הפסק. ויכוון שהם עשרים ושניים פסוקים כנגד עשרים ושניים צינורות של מעלה, שבעת הזו הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהברכה העליונה מראש כל הכתרים[20].
לפני הקידוש בליל הסדר
טז. כשחל ליל הסדר בשבת נחלקו הפוסקים אם אומרים "שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא". ומנהגנו לומר בזריזות את כל הפיוטים שנוהגים לומר בשבת[21].
לפני הקידוש בראש השנה
יז. בראש השנה שחל בשבת נחלקו הפוסקים אם אומרים "שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא". ומנהגנו לומר "שלום עליכם", "אשת חיל" ו"אתקינו סעודתא" כמו בכל שבת לפני אמירת הפסוקים שנוהגים לומר בליל ראש השנה[22].
תוספות לפני הקידוש
יח. טוב לומר נוסח מרבנו האר"י ז"ל "אתקינו סעודתא"[23] ופזמון "אזמר בשבחין" וכן נוסח "לשם יחוד" שהובא בספר "בן איש חי"[24].
יט. זמירות שבת
כ. "אזמר בשבחין"
כא. סד – את הפיוט: "אזמר בשבחין" ייסד רבנו האר"י ז"ל כדי לאומרו תוך הסעודה בליל שבת[25]. אמנם, פשט המנהג בכל המקומות לאומרו לפני הקידוש, וכן אנו נוהגים, אלא שאם יש סיבה לקדש מהר, כגון בימי ספירת העומר – יש לאומרו תוך הסעודה[26].
אסדר לסעודתא
כב. אם השולחן לא עומד לצד צפון והנרות לדרום – לא יאמר ב"אזמר בשבחין": "אסדר" אלא "אסדרו"[27].
"בר יוחאי"
כג. יש נוהגים לשיר את הפיוט: "בר יוחאי" לכבוד רבי שמעון בר יוחאי זיע"א[28].
"מזמור לדוד"
כד. טוב לומר לפני הסעודה מזמור כ"ג בתהילים: "מזמור לדוד ה' רועי"… וכו', שיש בו ז"ן תיבות, כדי שלא יחסר מזונו ומזון הנפש[29].
זמן אמירת "מזמור לדוד"
כה. בסעודת הלילה ראוי לומר מזמור זה לפני: "ויכולו השמיים והארץ" ובסעודת הבוקר לפני הקידוש. אמנם, גם מי שאומרו בין נטילת ידיים לברכת המוציא – אין למחות בידו[30].
כו. סדר ההכנה לקידוש לפי מנהג מרן בעל הבן איש חי זיע"א
זהו סדר סעודת ליל שבת עפ"י גאון עוזנו בעל בן איש חי המיוסד על פי דברי רבנו האר"י ז"ל[31]:
* – אחר תפילת ערבית יכנס לביתו בשמחה ונחת, וכשיכנס למקום השולחן יאמר בקול רם ובשמחה יתירה: "שבת שלום". וינשק ידי אביו וידי אמו אם הם בחיים.
* – אח"כ יסתכל באור הנר אשר ברכו עליו, ויסתכל בשני הנרות, ויכוון שהם א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור", ואע"פ שהדליקו ז' נרות לכבוד שבת, עכ"ז לא יסתכל אלא רק בשניים, ויכוון בהסתכלותו שיאירו נרות העליונים.
* – אח"כ יעמוד במקום שיושב בו אצל השלחן, ויאמר בקול רם: "דָּא הִיא סְעוּדָתָא דַּחֲקַל תַּפּוּחִין".
* – אח"כ יקיף את השולחן דרך ימין, ויחזור ויעמוד במקום שעמד בו קודם ההקפה, ואז בעמדו שם יקח בידו ב' אגודות הדס, שהם א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור", ויאחזם ויחברם יחד כדרך גדילתן בין שתי ידיו ויברך עליהם "עצי בשמים", ויריח בהם.
* – אחר שיריח, אז תיכף ומיד בעודם מחוברים יחד בין שתי ידיו יאמר בפיו: "זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֱמרוּ"[32] ויאמר ג"כ פסוק: "רֵיחַ נִיחוֹח אִשֵּׁה לַה'", כי בתיבות אלו רמוזים כל הכוונות של ברכת הריח.
* – אח"כ יחזור להקיף השולחן פעם שנית בשתיקה בעוד ההדס בידו, אך אין צריך שיהיה בין שתי ידיו גם בעת שמקיף אלא די לאחוז ביד ימין בלבד, ואם ישאר אחוז בשתי ידיו – הנה מה טוב ומה נעים, דנכון לעשות כן. ואחר שעשה ההקפה השנית בהדס וחזר לעמוד במקומו הראשון, ישאר ההדס ביד ימינו לחבוב מצוה, ויאמר: "שלום עליכם מלאכי השרת" וכו', ויאמר: "מלך מלכי המלכים", ולא יאמר: "ממלך' וכו' (במנהג אמירת "בצאתכם לשלום" ראה לעיל סעיף מ"ד).
* – אח"כ יאמר: "כי מלאכיו יצוה לך" וכו', ויכוון בשם יוה"ך שהוא בס"ת פסוק זה, ובשם כל"ך שהוא רמוז באות כ"ף של תיבת "כי", ובאותיות "לך" מתיבת מלאכי"ו.
* – אח"כ יאמר את הפסוק: "ה' ישמור צאתך ובואך" וכו'.
* – אח"כ בלי הפסק יאמר תכף פסוקי: "אשת חיל" וכו', ויכוון שהם כ"ב פסוקים כנגד כ"ב צינורות של מעלה, שבעת הזאת הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהבריכה העליונה מראש כל הכתרים.
* – אח"כ יאמר: "אתקינו סעודתא" וכו', "אהללה שם אלהים בשיר" וכו', "ה' עוזי וכו'" ואח"כ פזמון: "אזמר בשבחין" וכו', ואח"כ: "יהא רעוא" וכו', ואח"כ זוהר ויקהל: "יומא דא מתעטרא" וכו'. ודע דאע"ג דרבנו האר"י יסד פזמון "אזמר בשבחין" הנז' לאומרו בתוך הסעודה, עכ"ז פשט המנהג בכל המקומות לאומרו קודם הקידוש. ומנהגנו לפעמים כשיש סיבה למהר הקידוש, כגון בימי העומר, וכיוצא לומר הפזמון הנזכר בתוך הסעודה[33], ואח"כ יתחיל בסדר הקידוש.
אמירת "ויכולו" בקידוש הלילה
אמירת "ויכולו"
כז. מקדימים לומר שלושה פסוקי מעשה בראשית[34] מ"ויכולו השמים והארץ" עד "ברא אלוקים לעשות" לפני ברכת הגפן[35].
אמירתו ג' פעמים
כח. על פי הקבלה צריך לומר שלוש פעמים את פסוקי "ויכולו השמים והארץ" עד "לעשות"[36]: בתפילת הלחש, לפני חזרת "מעין שבע" ובקידוש.
"סברי מרנן" ביחיד
כט. גם יחיד שמקדש לעצמו יאמר "סברי מרנן"[37] לפני ברכת הגפן, מפני שהמלאכים שאיתו שומעים[38], ויש עוד טעמים ע"פ הסוד.
עמידה וישיבה בקידוש
עמידה בקידוש
ל. אומרים פסוקי "ויכולו השמים והארץ" עד "לעשות" בעמידה[39], משני טעמים: א. "ויכלו השמים והארץ" זו עדות על בריאת שמים וארץ, ועדים צריכים להעיד בעמידה[40], כדכתיב[41]: "ועמדו שני האנשים". ב. שם ה' רמוז בראשי תיבות: "יום השישי ויכלו השמים", ועומדים לכבוד שמו של ה'[42].
ישיבה בקידוש
לא. בקידוש עצמו החל מברכת 'בורא פרי הגפן' ועד אחרי ברכת 'מקדש השבת' יש נוהגים לשבת[43], אך לפי דברי רבנו האר"י ז"ל – צריך לעמוד לאורך כל הקידוש כולו[44], וכן המנהג.
שתיית היין בישיבה
לב. כשמסיים את הקידוש יושב ושותה בישיבה[45], וכך נהג גם רבנו האר"י ז"ל[46].
קביעות השומעים
לג. הנוהגים לעמוד בקידוש צריכים לקבוע עצמם יחד[47] בשעת הקידוש, כדי לצאת ידי חובה בקידוש המקדש, "ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה, דזה לא מיקרי קביעות כלל"[48]. ואם אין קביעות – אין השומעים יוצאים ידי חובת קידוש.
הסתכלות בנרות ובכוס
לד. כשמתחיל לקדש – צריך להסתכל בנרות השבת, ובשעת הקידוש – צריך להסתכל בכוס הברכה[49], וכן השומעים לא יסיחו דעתם מן הכוס[50].
הסתכלות ביין
לה. כתב מרן בעל ה"בן איש חי"[51] שמנהגו להסתכל לתוך הכוס בעת שאוחזו בידו, לראות את הפרצוף ואת המצח ביין, ולכוון ש'מצח' בגימטריא 'הצלחה'.
ברכת הילדים
"ישימך אלוקים"
לו. מנהג טוב הוא שהאב מברך את הילדים בליל שבת, ועל כן יניח האב את ידו על ראשי ילדיו ויברכם: "ישימך אלֹהים" וכו'[52].
זמנה
לז. למנהג הספרדים מברכים את הילדים אחרי הקידוש, ויש נוהגים לברך לפני הקידוש[53].
ברכה לכל ילד
לח. המנהג הטוב ביותר הוא שהאב מניח את ידו על ראש כל אחד בנפרד ומברך[54], אבל אם יש לו ילדים ונכדים רבים, וקשה לו לברך כל אחד בפני עצמו – יכול לברך את כולם ביחד, כשם שהכהנים מברכים את כל הקהל ביחד.
[1] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ח). וראה עוד הערה הבאה.
[2] שו"ע (סי' רע"א סעי' ד'). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"א): "וזהו רק איסור דרבנן, והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא קבל עליו שבת בהדיא, דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת. ואם קבל עליו שבת אפילו עדיין יום גדול – דינא הכי".
[3] בגמ' שבת (קי"ט ע"ב): "תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו". ועיין שו"ע (סי' רס"ב סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק א' וג'), סידור קול אליהו (עמ' שצ"א).
[4] שער הכוונות (דף ע' ע"ב), בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), כה"ח (סי' רס"ב ס"ק ו'), סידור קול אליהו (עמ' שצ"א). ואם יש לאמרו כשנכנס לביתו כדי שיצאו הנשים ידי חובה – ראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ח).
[5] עי' כה"ח (סי' רס"ב ס"ק טו"ב), וז"ל: "ואם צריך לנשק ולברך בב' ידים או סגי בא', עי"ש בפתה"ד שהעלה שאין לנשק רק יד ימין, משום דה' גבורות של יד שמאל הם כלולים בה' חסדים שביד ימין, וכשמנשק יד ימין הם מתמתקים ומקבל שפע מי"ס, עי"ש", עכ"ל. ומה שנקט הבא"ח (פרשת בראשית ש"ש סעי' כ"ט) לשון "ידי" הוא לאו דוקא.
[6] [ומצינו גם בשעת הקידוש כעין זה שכתב הד"מ (סי' רע"א אות ח'): "כתב מהרי"ל (מנהגים הל שבת סי' ב): 'בשעת הקידוש יתן עיניו בנרות ויראה בהן כי ב' פעמים נר עולה ת"ק והיא רפואה לפסיעה גסה (ברכות מ"ג ע"ב) שנוטל אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם'". והביא זאת להלכה בהגהותיו על השו"ע (סי' רע"א סעי' י'). וראה משנ"ב (שם ס"ק מ"ח), וז"ל: "יתן עיניו בנר – והוא סגולת רפואה לעינים שכהו על ידי פסיעה גסה, מיהו אין מדקדקין בזה, כ"כ (א"ר)].
[7] שער הכוונות (דף ס"ז ע"א). ועיין בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט): "אח"כ יסתכל באור הנר אשר ברכו עליו, ויסתכל בשתי נרות ויכוין שהם א' כנגד זכור וא' כנגד שמור, גם יכוין שהם א' בה"א א', וא' בה"א אחרונה שבשם הוי"ה, ואף על פי שהדליקו ז' נרות לכבוד שבת עכ"ז הוא לא יסתכל אלא רק בשתים, ויכוין ג"כ בהסתכלותו שיאירו נרות העליונים". וראה עוד בבא"ח מש"כ (פרשת נח סעי' א') ושו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ח).
[8] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט, ופרשת נח סעי' א').
[9] כתב בשער הכוונות (דף ע' ע"ג וע"ד) "והנה יסוד כוונה זו מיוסד על ד' תיבות "אשה ריח ניחוח לה'" אבל סדרן כפי כוונה זו הוא באופן זה "ריח ניחוח אשה לה'" ע"כ, כה"ח (סי' רס"ב ס"ק ח') ובא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) וסידור קול אליהו (עמ' שצ"א).
[10] סידור קול אליהו (עמ' שצ"א).
[11] כה"ח (סי' ע"ה ס"ק כ"ג), אוצר הפוסקים (אבה"ע סי' כ"א ס"ק כ"א (עמ' כ"ו)). וע"ע מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק י"ד סעי' מ"ו-נ').
[12] שמואל (א' א', י"ג).
[13] בא"ח (ש"ר פרשת בא סעי' י"ג), וראה מש"כ במאמר מרדכי לימות החול (פי"ד סעי' מ"ו).
[14] ראה בסידור היעב"ץ עמודי שמים (דף תקס"ו), ובכף החיים (פלאגי') (סי' ל"ו אות י"ג), בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעיף כ"ט). ועיין סידור קול אליהו (עמ' שצ"ח).
[15] מחזיק ברכה (סי' רס"ב אות ב'), ז"ל: "בספר תוספת שבת הביא כאן מגדול אחד שמחק בנוסח שנדפס בתקון שבת לומר בבואו לבית: 'שלום עליכם מלאכי השרת' וכו' חלוקת 'צאתכם לשלום'. וכתב שהדין עמו. ע"ש. ואני אומר כי בנסחתנו כתוב: 'בצאתכם לשלום', והכונה שנמשך אחר מ"ש 'ברכוני לשלום' ורצה לומר שיברכוהו בזמן צאתם, ולא שדוחה אותם ופוטרם. רק כי עתה מדבר אליהם ומתחנן שיברכוהו כשיצאו, בשעה שיוצאים לרצונם ולבחירתם. ולפי שהוא לא ידע פרק יציאות, וגם אינו מדבר אליהם אלא עתה לכן משלים דיבורו עמהם. וגם מטעם זה אפשר לומר דאף אם אינו נמשך לחלוקת 'ברכוני'. ואף לנוסחת 'צאתכם לשלום' כוונתו כשיצאו, אלא כיון שהוא לא ידע הזמן, וגם עתה מדבר עמהם, גמר אומר לזמן צאתם. וכן נהגו בכל תפוצות ישראל לומר זה ואין למחוק דבר שנהגו רוב ישראל", והביאו שערי תשובה (סי' רס"ב אות ב') ועיי"ש בכה"ח (שם ס"ק ט"ז).
[16] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).
[17] תהילים (מזמור צ"א פסוק י"א).
[18] תהילים (מזמור קכ"א פסוק ח').
[19] משלי (פרק ל"א).
[20] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).
[21] יש נוהגים שכיון שכל המצוה בליל הסדר היא "והגדת לבנך", וצריך לדאוג שהתינוקות לא ישנו (ובפרט אם נוהג כבר שעון הקיץ ומתחילים גם כך מאוחר) ויש למהר, ולכן יש להתחיל מיד ב"ויכולו". ויש אומרים שגם בשבת זו המלאכים מלווים את האדם בצאתו מבית הכנסת, וכשיראו שולחן ערוך יפה ואורות מיוחדים – יברכו אותו שגם בשנה הבאה יהיה לו הכל ערוך בטוב טעם ובשמחה שלמה ובטוב לבב, וברוב עם. ומדוע אם כן לוותר על הברכות של המלאכים, ובפרט שחז"ל אומרים שהמלאכים מסתובבים מבית לבית בתחילת ליל הסדר כדי לעלות ולספר להקב"ה שעם ישראל עושים את ליל הסדר כדין וכהלכה בשמחה ובטוב לבב. ואמנם כתב הבא"ח בשו"ת רב פעלים (חלק "סוד ישרים" ח"א סי' י"ג), שלא נוהגים לומר: "שלום עליכם", אך אנחנו נוהגים לאומרו. ומכל מקום מי שרגיל להאריך בנעימה ובשירה ובניגונים באמירת: "שלום עליכם" וכן באמירת: "אשת חיל" וכן ב"אתקינו סעודתא", ויש גם נוהגים להוסיף מזמור: "ה' רועי לא אחסר" בנעימה ובנגינה – בליל הסדר שחל בליל שבת לא יאריכו, ובכל מקרה המלאכים לא יקפידו על כך, ויאמרו את זה במהירות. וראה עוד בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ל"א).
[22] כה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ג').
[23] שער הכוונות (דרושי קידוש ליל ז', ד"א).
[24] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), סידור קול אליהו (עמ' שצ"ה).
[25] שער הכוונות דף ע"ב ע"ב (דרושי קידוש ליל שבת, דרוש א', עניין השולחן). מחברת הקודש (שער השבת).
[26] ראה ליעב"ץ (בסידור עמודי שמים דף תקע"ג), וחיד"א (במחזיק ברכה סי' קס"ו סעי' ג'), ולבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) וראה בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ח'), שהביא כן מסידור הרש"ש.
[27] כתוב בפזמון: "אזמר בשבחין" שחיברו רבינו האר"י הקדוש: "אסדר לדרומה" וכו' כי לפי הזוהר בתיקונים, כמובא בכה"ח (רס"ב ס"ק א'), השולחן בבית יהא בצפון והמנורה תהיה בדרום כמו בביהמ"ק. ועיין בשו"ת תורה לשמה (סימן פ'), שכתב כי מי שאין לו אפשרות לסדר שהשולחן בבית יהיה בצפון והמנורה בדרום – לא יאמר בפיוט: "אסדר" אלא "אסדרו", והכוונה – שכלל עם ישראל כך מסדרים את שולחנם .
[28] [הערת העורך: ומנהג מרן הרב זצ"ל היה לאומרו לפני הקידוש בשבת שלפני ל"ג בעומר]
[29] ראה בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ד' וש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).
[30] בא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ד', שם ש"ש פרשת וירא סעי' י"א)
[31] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).
[32] שער הכוונות (דרושי ערבית ליל שבת, ב'), וז"ל: "ואמנם היותם ב' אגודות הוא לרמוז אל זו"ן, ולכן אחר שתריח בהם תאמר תיכף: 'זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו'".
[33] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), סידור קול אליהו (עמ' שצ"ז-שצ"ח).
[34] בראשית (פ"ב, פסו' א'- ג').
[35] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), ובטעם הדבר ראה להלן סעי' ל"ח.
[36] כתבו התוס' (פסחים ק"ו ע"א ד"ה "זוכרהו"), וז"ל: "זוכרהו על היין – דזכירה כתיב על היין: 'זכרו כיין לבנון' (הושע י"ד), 'נזכירה דודיך מיין' (שיה"ש א'), והאי זכירה היינו קידוש, ד'ויכולו' לא מצינו על הכוס אלא בתפילה, כדאמר בשבת (קי"ט ע"ב), ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו. ומה שרגילין לומר 'ויכולו' אחר התפילה בקול רם, היינו משום יו"ט שחל להיות בשבת שמתפללין 'אתה בחרתנו' ואין אומר 'ויכולו' בתפילה, ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת". מדברי תוס' אלו אנו למדים שאין צריך לומר "ויכולו" בקידוש כלל אלא בתפילת לחש של ערבית ומיד אחריה, ואמירת "ויכולו" בקידוש היא להוציא י"ח את בני ביתו, וכ"כ הטור (סי' רע"א) ע"פ הרא"ש (פסחים פ"י סי' ט"ו), ואורחות חיים (תפילת סדר תפילת ע"ש אות י') וכן ביאר במשנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"ה).
אמנם על פי הקבלה (בא"ח פרשת וירא ש"ש סעי' ט') צריך לומר "ויכולו" גם בתפילת לחש, גם בחזרה של "מעין שבע", וגם בקידוש, וזה בחינת עדות שצריך לה שנים או שלושה עדים שעל פיהם יקום דבר.
[37] אע"פ ש"סברי" הוא כעין שאלה לשומעים (ראה ב"י סי' קע"ד). וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט), וז"ל: "וזהו ענין הכנה השנית של הדיבור, שיהיה על ידי אמירת 'ויכלו' וברכת הקידוש שהוא בחינת הדיבור… ואף על פי שאתה מקדש לבדך ואין אחר עומד עמך – גם כן צריך אתה לומר 'סברי מרנן', שיש בזה סוד וכונה". וזה ע"פ מה דאיתא בשער הכוונות דף ע"ד (ועי' תיקונים תיקון מ"ד), וז"ל: "וכשתאמר 'סברי מרנן' תכוין כי ס"ר דסברי הם בגימטריא עשר הויו"ת פשוטות ה' דחסדים וה' דגבורות, והב' דסברי הם ב' כוללים דחסדים וגבורות, והיו"ד דסברי היא עשרה כוללים שלהם דחסדים וגבורות, מרנן הוא בגימטריא רפ"ח ב"ן, ור"ל רפ"ח ניצוצין העולים מבי"ע אל מלכות דאצילות הנקראת שם ב"ן העומדת בהק"ק דבריאה", עכ"ל. הביאו הכה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ג).
[38] שבת (קי"ט ע"ב), ז"ל: "תניא רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה: אמן, בעל כרחו, ואם לאו – מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה: אמן, בעל כרחו", עכ"ל.
[39] שו"ע (סי' רע"א סעי י' וסי' רס"ח סעי' ז') ובנו"כ שם.
[40] כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"א).
[41] דברים (י"ט, י"ז).
[42] עיין רמ"א (סי' רע"א סעי' י').
[43] רמ"א (סי' רע"א סעיף י'). והטעם לכך כתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ו): א. "מיקרי טפי קידוש במקום סעודה". ב. "דכיון דאחד פוטר את חבירו בעינן קביעות שיקבעו יחד, ובישיבה מיקרי קביעות".
[44] פרי עץ חיים (שער השבת, פרק י"ד), וז"ל: "מורי זלה"ה, היה נוהג לומר כל הקידושין מעומד בשבת וי"ט, ואח"כ יושב וטועם מן הכוס של קידוש". כה"ח (סי רע"א ס"ק ס"ב). וע"ע ערוך השולחן (סי' רע"א סעי' כ"ד).
[45] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) שכתב שהוא מהלכות דרך ארץ של הסעודה, וכן העיד מהרח"ו על רבנו האר"י שכך היה עושה.
[46] פרי עץ חיים (שער השבת, פרק י"ד) וז"ל: "צריך למזוג הכוס, קודם שתאמר הקידוש, והכוס יהיה נגד החזה, כי משם יוצאת הנוקבא הנקרא כוס הברכה, וישתה מהקידוש מיושב". כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ב, ס"ד). ואנו נוהגים לומר "אזמר בשבחין" וכו' "יום השישי, ויכולו" בעמידה, וכן ברכת היין והקידוש מברכים בעמידה, ואח"כ יושבים ושותים היין.
[47] כלומר, צריכים לקבוע מקום אחד לאכילתם ולהיות שם ביחד בשעת הקידוש, דבעינן שיהיו במקום אחד. וראה שו"ע (או"ח סי' קס"ז סעי' י"א, י"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ב).
[48] לשון המשנ"ב (סי' רע"א ס"ק מ"ו).
[49] רמ"א (סי' רע"א סעי' י') כתב: "וכשמתחיל (לעשות קידוש) – יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש – בכוס של ברכה", והטעם הביא המשנ"ב (שם ס"ק מ"ט): "שלא יסיח דעתו".
ובדרכי משה הביא רמז לחשיבות ההסתכלות בנרות, משום שמבואר בגמרא (ברכות מ"ג ע"ב, שבת קי"ג ע"ב) שפסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, וצריך להסתכל על שתי נרות של "זכור" ו"שמור" (אעפ"י שיש עוד נרות), ונ"ר בגימטריא – 250, הרי 2 נרות יוצא 500.
וכאמור בגמרא שאסור לפסוע פסיעה גסה כי היא נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיני האדם רח"ל. ושם כתב רש"י שמאור העיניים חוזר ב"קידושא דבי שמשי", כששותה מהיין של הקידוש. ויש לשים לב, ליל שבת נקרא או: ליל שבת או: בי שמשי, ולא כמו הטועים ומטעים שקוראים לו: ליל שישי (ועיין רש"י שבת פ"ו ע"ב וכתובות ק"ג ע"א).
ורב נטרונאי גאון כתב שמקדשים בבית הכנסת כדי שכל אחד יקח מהיין וישים בתוך עיניו, כדי שיחזור לו מאור עיניו, לא כפירוש רש"י הנ"ל. והאבי עזרי – הראבי"ה כתב, אם זה הטעם, תעשה זאת בבית, בשביל מה צריך לקדש בבית הכנסת? (ועיין תוס' שם) והטור (סי' רס"ט) כתב גם כן שמקדשין בבית הכנסת כדי שישימו בעין. וקשה: הרי כתב השו"ע שאסור לרפא את העין בשבת! אלא ישימו על גבי העין ולא בתוך העין ממש (ועיין שם בב"י ובכה"ח סי' רס"ט ס"ק ו').
אם כי יש לציין: שמדובר ב"סגולה" לראייה אבל אם יש לאדם מחלה בעיניים או כאבים – מותר לו לשים טיפות או משחה, כי הגמ' אומרת שכאב העיניים משפיע חלילה על הלב וזה מסוכן. ועיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ט') שאם יש כאב או שותתות דם או דמעות עם כאב וכו' – מחללין שבת, ואילו בסע' כ' כתוב: אין נותנים יין לתוך העין וכו'.
עכ"פ אף שהרמ"א פסק כאמור: "וכשמתחיל לעשות קידוש – יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש – בכוס של ברכה", כבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ח) שאין נוהגים בזה (האשכנזים). ועיין לקמן בדברי האריז"ל.
ועוד כתב הרמ"א (עיין סי' קפ"ג סעי' ד') שאין לקדש על בקבוק אלא על כוס, משום שצריך להסתכל על היין. ולכאורה לפי זה, המקדשים על כוס כסף או זהב משום: "זה אלי ואנוהו", ובכוס זו, לא ניתן (לאחרים) לראות את היין, וצריך לכאורה לקדש רק על כוס זכוכית שקופה!
אלא, אפשר שהמקדש הוא כמו "שליח ציבור" להסתכל ביין, או שהמסובין יתנו עיניהם ביין לכשיטעמו ממנו בסוף הקידוש. ועיין במשנ"ב (סי' קפ"ג ס"ק ח"י) שהאחרונים חולקים וסוברים שעיקר הדין ליתן עיניו "בכוס" ולא ביין, עיי"ש. וכ"כ כה"ח ((פלאג'י) ס"ק כ"ד) ושו"ע הרב (סי' קפ"ג סעי' ט').
[50] הגמ' ברכות (נ"א ע"ב) אומרת כמה דברים שאדם צריך ליזהר בכוס של ברכה, ואומר הגאון מוילנא (סי' רצ"ו על סעי' א') שכוס של ברכה אינו רק כוס של ברכת המזון אלא כולל גם כוס של קידוש והבדלה, וכלשונו: "והוא הדין לכל הטעון כוס, כולם נקראים כוס של ברכה, וכמ"ש בסי' רע"א ס"י".
בין הדברים שאדם צריך ליזהר בכוס של ברכה, הגמרא אומרת שאדם צריך ליתן עיניו בו, היינו, בכוס של ברכה, והגמ' אומרת שהנימוק: "כי היכי דלא ניסח דעתיה", וא"כ, היינו לא רק המברך אלא גם השומע. המברך לכאורה כיון שמברך בודאי שלא יסיח את דעתו, אלא שפעמים אדם רגיל לברך, והלשון והפה שלו עובדים, אבל המחשבה שלו, לא עובדת, ולכן צריך שישים דעתו בכוס בכדי שיכוון, וכל שכן וקל וחומר לאותם ששומעים, וכמו שכתב הטור בסימן רצ"ט ומובא במגן אברהם בסימן רצ"ו, שגם אלה שעונים אמן גם הם צריכים לכוון.
כתב בבן איש חי (ש"ש פרשת ויצא סעי' ט"ז) בענין ההבדלה (ונכון לומר זאת גם בענין הקידוש), שכל אותם ששליח ציבור מוציא אותם ידי חובה, יתנו עיניהם בכוס בשעת ברכה ולא יזוזו ממקומם עד שיגמור השליח ציבור ברכת המבדיל כולה, ולא כמו אותם בורים אשר דרכם להשמט אנה ואנה פונים ללכת לצאת, זה פונה ללבוש מעילו, זה פונה לחפש את בנו, זה מדבר עם חברו, נמצא מסירים דעתם מעיקר ברכת ההבדלה ואין שומעים אותה כולה". וכך נפסקה ההלכה בשלושה מקומות, השו"ע כתב (סי' קפ"ג סעי' ד'): "ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו'. וכן כותב הרמ"א (סי' רע"א סעי' י') שבשעת קידוש – יתן עיניו בכוס הקידוש, וכן כתב (סי' רצ"ו סעי' א'): "ובשעת ההבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ג'): יתנו עיניהם בכוס – המבדיל והשומעים אלה שעונים אמן, בכדי שלא יסיחו את דעתם, כולם יתנו עיניהם בכוס ובנר, וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק ח') ששניהם צריכים לשים עיניהם בכוס, והטעם כמו שהגמ' אומרת, שלא יסיח את דעתו.
[51] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט). לפי המקובלים, אדם נכנס לביתו בערב שבת בשמחה ואומר: "שבת שלום" ומסתכל על הנרות, ובזמן הקידוש כשאומר יום השישי – יסתכל בכוס, ואת הכוס ישים לנגד הנרות שתהיה מבריקה (ויזהר מהטיית הנר), ויסתכל ביין, כדי שיראה בו כבמראה את המצח והעיניים, ואינו צריך לשים יין על עיניו (ועיי"ש מה שעוד צריך לכוון, בא"ח שם. ועיין כה"ח סי' רס"ב ס"ק ז').
[52] ראה לעיל בסעי' ל"ז [עיין לרש"י (ברא' מ"ח, כ'): "הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו: 'ישימך א-להים כאפרים וכמנשה'". ובמעבר יַבֹּק (שפתי רננות פרק מ"ג) כתב שיניח את יד ימין, והיעב"ץ בסידורו (ליל שבת אות ז') כתב: "יניח ידיו". כה"ח (סי' רס"ב ס"ק טו"ב)]. וראה עוד לספר פלא יועץ מע' ברכות ובספר פתח הדביר סי' רס"ב, ד', ובשער הכוונות דף ע"ב ע"ב.
[53] עיין סידור קול אליהו (עמ' תי"ד).
[54] וראה עוד כף החיים (סי' רס"ב ס"ק טו"ב).