קידוש בכניסתו לבית
א. יקדש מיד כשבא מבית הכנסת לביתו[1] [ובפרט יש להזדרז בערב שבת שחל בי' בטבת, לקדש מיד ולא להאריך בתענית[2]].
אם אינו רעב
ב. מותר להמתין זמן מועט לפני הקידוש עד לבואם של אורחים, וכן יכול להמתין זמן מועט מלקדש אם אינו רעב ואינו רוצה לאכול מיד[3]. אמנם, אם סמוכים על שולחנו משרתים או אורחים, ובפרט אורח עני, או שיודע שאם ימתין ייפגע שלום הבית – לא יחכה כלל ויקדש מיד אפילו כשאינו רעב[4].
"שלום עליכם" בכניסתו
ג. גם כשממתין זמן מועט צריך לומר: "שלום עליכם מלאכי השרת" מיד בבואו הביתה, שהרי המלאכים מלווים אותו מבית הכנסת[5].
המתנה לאורחים
ד. מי שייאלץ להמתין זמן ארוך, כגון שהאורחים מתעכבים – יקדש מיד ויאכל כזית פת או עוגה, וכשיבואו האורחים יקדשו לעצמם. ואם חושש שהאורחים ייפגעו אם יקדש בלעדיהם – ימתין להם, מכיון ש"גדולה הכנסת אורחים כהקבלת פני השכינה", או: "יותר מהקבלת פני השכינה"טז*.
כשאינם יודעים לקדש
ה. אם האורחים עמי ארצות שלא יודעים לקדש – יכול לקדש להם אף שכבר קידש כבר לעצמו[6].
קידוש למתפלל ערבית מוקדם
קידוש בצאת הכוכבים
ו. הזמן הטוב ביותר לקידוש של ליל שבת הוא אחרי צאת הכוכבים, והמחמיר לעשות כן – תבוא עליו ברכה[7].
קידוש מפלג המנחה
ז. מותר להתפלל, לקדש ולאכול סעודת שבת אחרי פלג המנחה[8], ויוצאים בכך ידי חובת קידוש וסעודת שבת גם אם סיימו לאכול מבעוד יום[9]. ומכל מקום, ראוי לאכול כזית לחם אחר צאת הכוכבים[10].
סמיכות ערבית לסעודה
ח. המתפלל אחר פלג המנחה – יסמיך סעודת שבת לתפילת ערבית ולא ישהה בין תפילה לסעודה כדי לאכול אחרי חשיכה[11]. וכן, לא ישהה בין קידוש לסעודה[12]. אמנם, יכול לומר את סדר ליל שבת "אתקינו סעודתא", "זכור את יום השבת" וכו' וכשיחשך – יקדש ויאכל[13].
חזרה על קרי"ש
ט. המתפלל ערבית וקרא "קריאת שמע" לפני צאת הכוכבים – יזכור לקרוא "קריאת שמע" פעם נוספת אחר צאת הכוכבים[14]. וזמן זה הוא כעשרים וחמש דקות אחר השקיעה[15].
בר מצוה בשבת
י. קטן הנעשה בר מצוה בליל שבת – לא יקדש עד שיהא לילה ודאי, וכן ראוי להורות בדין זה לכתחילה, משום שאין בזה לא טרחה ולא הפסד, "דמה יפסיד אם ימתין עד הלילה"[16].
קידוש מוקדם בימי העומר
סעודה מוקדמת בעומר
יא. המתפלל מוקדם (בפלג המנחה) בערב שבת בימי העומר – יקדש ויתחיל לאכול סעודת השבת חצי שעה לפני צאת הכוכבים[17], ואז יוכל להמשיך בסעודתו גם אחרי שקיעה. ואינו צריך להפסיק מלאכול בשקיעה [למרות שאסור לקבוע סעודה חצי שעה לפני זמן ספירת העומר], מכיון שהתחיל לאכול בהיתר. וכשיגיע זמן צאת הכוכבים [כעשרים וחמש דקות אחרי השקיעה] – יפסיק בסעודתו יקרא קריאת שמע ויברך ויספור "ספירת העומר" בזמנה[18].
קידוש אחר השקיעה
יא. המתפלל מוקדם בימי העומר ולא קידש עד ששקעה החמה – אינו יכול לאכול כהרגלו, משום שאסור לקבוע סעודה חצי שעה לפני זמן ספירת העומר, אך גם לא טוב לדחות את הקידוש זמן רב כל כך [עד צאת הכוכבים], כמבואר לעיל (סעיפים ז'-י'), ועל כן ינהג באחת משתי דרכים[19]:
* – יקדש, יאכל לחם פחות מכביצה וילמד תורה עד צאת הכוכבים, ואז יברך ויספור "ספירת העומר" בזמנה ואחריה יאכל סעודת השבת.
* – יקדש ויתחיל לסעוד סעודת השבת מיד, אך יעמיד שומר [החייב במצות ספירת העומר] להזכירו שצריך לברך ולספור "ספירת העומר" בזמן צאת הכוכבים.
[1] הגמ' פסחים (ק"ו ע"א) אומרת: "תנו רבנן: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין. אין לי אלא ביום, בלילה מנין? תלמוד לומר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. בלילה מניין?! אדרבה, עיקר קידושא בלילה הוא קדיש, דכי קדיש – תחלת יומא בעי לקידושי! ותו – בלילה מנין? תלמוד לומר: 'זכור את יום', תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא? הכי קאמר: 'זכור את יום השבת לקדשו' – זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה, ביום מנין? תלמוד לומר: 'זכור את יום השבת'". הגמ' מלמדת אותנו שעיקר קידוש של שבת הוא בלילה בשעה שמתקדש היום, וכפי שפירש שם הרשב"ם: "'לקדשו' – משמע בשעה שמתקדש היום". ובאו חז"ל לשלול שלא נחשוב שיכול לקדשו בכל עת שירצה במשך השבת, ואפילו ביום בלבד, לכן מלמדים אותנו שצריך לקדשו בלילה, מיד עם כניסתו. וכן פסק השו"ע (סי' רע"א סעי' א'), והטעם כתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "ימהר לאכול וכו' – היינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה – טפי עדיף, ומכיון שקידש – צריך לאכול מיד".
[2] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ד סעי' נ"ה-נ"ז).
[3] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק א').
[4] משנ"ב (סי' רע"א ס"ק א'). וידוע המעשה על ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה'משנה ברורה' ו'שמירת הלשון') שהגיע אליו אורח בליל שבת והרגיש בו שהוא רעב ביותר, ומייד בבואו לביתו ניגש לעשות קידוש ופתח בסעודה, ורק אחרי שאכלו מיני לפתן ודגים עמד לומר "שלום עליכם". אותו אורח התפלא על התנהגותו של גדול הדור. לימים נזדמן אותו אורח לביתו של הרוגצ'ובר (רבי יוסף ראז'ין זצ"ל, בעל ה"צפנת פענח") בליל שבת, והרב פתח באמירת "שלום עליכם" כנהוג. אמר לו אותו אורח שהוא טועה, וכי צריך קודם לאכול ואחרי הדגים לקום ולומר "שלום עליכם". גער בו הרוגצ'ובר, שהיה ידוע כתקיף ביותר. אמר לו האורח שילך וישאל את ה"חפץ חיים". לימים כשנזדמנו שני הרבנים יחדיו, שאל ר' יוסף ראז'ין את ה"חפץ חיים" אם כך היה המעשה. אמר לו ה"חפץ חיים" בפשטות שכן, כי ראה שהאורח רעב ביותר, ולכן אמר שהמלאכים יכולים לחכות, אבל אותו אורח לא יכול לחכות כלל. והסביר שיש בעיכוב כזה "בל תאחר". ועיין שעה"צ (סי' תרל"ט ס"ק ס"ז).
[5] עיין תיקוני שבת (סדר ליל שבת ע"פ הגמ' שבת קי"ט ע"ב). וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט).
טז* שבת (דף קכ"ז ע"א), שבועות (דף ל"ה ע"ב).
[6] כ"כ הבא"ח (ש"ש בראשית סעי' ה') בשם הרב חסד לאלפים, שלהלכה אם האורח לא יודע לקדש ובעה"ב יודע – יכול הבעה"ב לקדש להוציא אותו ידי חובה אף שכבר קידש לעצמו. ואם האורח יודע לברך "בורא פרי הגפן", אבל אינו יודע לברך את ברכת הקידוש – אם יכול לומר בעה"ב את מילות הברכה והאורח יחזור אחריו, הנה מה טוב. ואם אינו יכול לעשות כן – אזי דעת החסד לאלפים (סי' רע"ג סעי' י') שבמקרה זה עדיף שבעה"ב יאמר את כל הקידוש יחד עם ברכת הגפן, ולא לחלק ביניהם.
[7] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג).
[8] ובשיעור פלג המנחה ראה בפרק י"א סעי' א'. וראה עוד בפרק י"ד סעי' כ"ב-כ"ג.
[9] כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות תפילה הלכה ז'), וז"ל: "ויש לו להתפלל תפילת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש. וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת, לפי שתפילת ערבית רשות – אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק"ש בעונתה אחר צאת הכוכבים".
והקשה הלחם משנה שם: מדוע הרמב"ם כתב טעם להקדמת התפילה: "לפי שתפילת ערבית רשות – אין מדקדקין בזמנה", היה לו לומר שהלכה כרבי יהודה שאפשר להתפלל מזמן פלג המנחה? ועיי"ש שהאריך. והיה נראה דהרמב"ם אזיל לשיטתו. שהרי בהלכות שבת כתב הרמב"ם (פרק כ"ט הלכה י"א) לגבי קידוש מבעוד יום: "יש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת, שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט". כלומר, לרמב"ם היה קשה שהרי הוא עצמו סובר שקידוש בליל שבת והבדלה במוצאי שבת חיובם מדאורייתא (שם הלכה א' וראה במגיד משנה), וס"ל נמי שאין תוספת שבת מדאורייתא (כ"כ המגיד משנה בהל' שביתת עשור פ"א הל' ו', והב"י סי' רס"א), וא"כ איך אפשר לקדש קידוש דאורייתא מקודם זמן שבת? לכן כתב הרמב"ם, שאמנם כתוב: "זכור את יום השבת לקדשו" אבל מצות זכירה זו היא "קודם לשעה זו כמעט". וא"כ הרמב"ם לא סובר לגמרי כרבי יהודה – שמפלג המנחה נחשב כלילה לכל דבר, אלא אמנם ערבית אפשר להתפלל מפלג המנחה מדין תפילת ערבית רשות, אבל קידוש צריך להיות מעט לפני השקיעה.
אך מהבית יוסף (ריש סי' רע"א) משמע שהבין בדברי הרמב"ם שיכול לקדש ולאכול אף מפלג המנחה, שכתב: "וכשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד, דתניא בפרק ערבי פסחים (ק"ו ע"א): 'זכור את יום השבת [לקדשו] – זכרהו על היין בכניסתו'. ומפרש רבינו דהיינו לומר שתיכף שנכנס צריך לקדשו על היין, וכן כתב הרא"ש בפרק תפלת השחר (ברכות פ"ד סי' ו') ובריש פרק ערבי פסחים (סי' ב') דבשבתות וימים טובים יכול להוסיף מחול על הקודש ולאכול קודם שתחשך, כדאמרינן בפרק תפלת השחר (כ"ז ע"ב): 'מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס', וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט (הי"א): 'יש לו לאדם לקדש ערב שבת מבעוד יום אע"פ שלא נכנס השבת וכן מבדיל וכו' שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט'. וכתב הרשב"א בריש פרק תפלת השחר (כ"ז ע"ב ד"ה "הא דאמר שמואל") בשם רבינו האי והראב"ד, דהא דאמר שמואל: 'מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס' – מיד קאמר, ואפילו קודם שתחשך, ומותר לאכול בשבת על ידי קידוש זה", עכ"ל. וכן משמע מהב"ח שם שכתב: "…להקדים קידוש על היין במקום סעודה כדי שימהר לאכול מבעו"י אע"פ שלא נכנס השבת, ומברייתא זה למד שמואל הא דאמר בפ' תפלת השחר (ברכות כ"ז ע"ב): 'מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס', והלכתא כוותיה, וכן פסק הרמב"ם (שבת פכ"ט הל' י"א), וכ"כ שאר פוסקים", עכ"ל.
ולדעת הרא"ש, שסובר שתוספת שבת מדאורייתא, מובן שאפשר לקדש מבעוד יום (כבר מפלג המנחה) ולא רק מעט לפני השקיעה. גם השו"ע (סי' רס"ז סעי' ב') פסק: "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ובפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד". ועל זה הרמ"א לא חולק. ולפיכך רבים נוהגים להתפלל מבעוד יום, וכאמור שעל זה אין מחלוקת. ואף שיש מהאחרונים שחולקים, אנו רואים למעשה שכך נהגו הן אצל הספרדים והן אצל האשכנזים. ועכ"פ משמע מהרמב"ם, שכתב שצריך לעשות קידוש כמעט לפני השקיעה, שלכאורה כן יכול לאכול לפני השקיעה, דאם לא – הוי קידוש שלא בזמן סעודה. וכ"מ בב"י שם.
ואמנם נחלקו הפוסקים בדעת הרמב"ם לגבי תוספת שבת. דעת הב"י (סי' רס"א) שלפי הרמב"ם אף מדרבנן אין דין תוספת שבת. אבל יש מהפוסקים (ראה כה"ח סי' רס"א ס"ק ט"ז) המבינים מהרמב"ם שמדרבנן יש דין תוספת שבת. והמג"א (סי' רס"ז ס"ק א') הביא את דעת המרדכי שסובר שאף שתוספת שבת היא מדרבנן, יוצא י"ח אף בדאורייתא. ושם המרדכי במגילה (פרק הקורא למפרע, סי' תשצ"ח) שאל, באדם, ל"ע סגי נהור. ולמ"ד שאומר שסגי נהור פטור מהמצוות, אז איך מוציא יד"ח בקידוש לאשתו ולבני ביתו, והרי הוא פטור כאמור. ואף א"ת שהוא חייב מדרבנן, עדיין איך הוא יכול להוציא אחרים ידי חובה מדאורייתא? כשם שבברכת המזון אם אדם אכל שיעור דרבנן שאינו כדי שביעה, והשני אכל שיעור מדאורייתא אז הוא לא יכול להוציא אותו ידי חובה. לכן אומר המרדכי להוכיח מכאן שיכול להוציא ידי חובה. וסימנך, שמקדשים כבר מבעוד יום ויוצאים ידי חובה אף שעוד לא הגיע הלילה, כלומר למרות שתוספת שבת זה מדרבנן, כבר אז יכולים לאכול על התוספת שבת שהיא דרבנן עד הלילה. ומשמע שדעתו של המרדכי להתיר בשופי שאם אדם מקיים מצוה בזמן שהוא דרבנן, אז הוא יכול להוציא את החיוב של התורה. והביאו הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג). וכ"כ ברב ברכות (ערך בר מצוה, ערך פדיון).
אולם בכסף משנה לכאורה משמע אחרת, שהרמב"ם (הל' קרבן פסח פ"ה ה"ז) פסק: "גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים – חייבין לעשות פסח שני. ואם שחטו עליו בראשון – פטור". ורבים הבינו שמכיון ששחטו עליו בפסח ראשון ואז היה חיובו מדרבנן מדין חינוך, נמצא שמצוה דרבנן פוטרת מצוה דאורייתא. ושם מפרש הכסף משנה: "ומ"ש: 'ואם שחטו עליו בראשון פטור', איכא למידק: אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא?! וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו, נפטר הוא בכך מן השני". כלומר, שאם שחטו עליו פסח ראשון הוא פטור מפסח שני, מפני שיש פסוק מיוחד ומפורש בתורה שהאב ישחט על אשתו ועל כל בני ביתו גם הקטנים. נמצא, שאוכל על חשבון הפסוק הזה, ולכן הוא פטור מפסח שני. אבל אם לא שחט כלל בפסח ראשון עדיין יצטרך לקיים את פסח שני. אבל בזמן שאדם חייב מדרבנן ברור שאינו יכול להוציא למחוייב מדאורייתא, שלא כשיטת המרדכי כאמור. ואכן כך הבין הגרע"א (שם אות ב' ד"ה "וצ"ע") מהכסף משנה. ולפ"ז המקדש מבעו"י – יתחייב שוב לקדש ולאכול בלילה.
והט"ז (סי' רצ"א ס"ק ו') כתב: "כתב בספר חסידים סי' רס"ט שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעודה בלילה, ורש"ל נהג שלא לאכול בליל שבת עד הלילה. ול"נ כיון דתוספת מחול על הקודש הוא דאורייתא, ע"כ יצא שפיר אפי' גמר קודם לילה". וא"כ לכאורה יוצא מדברי הט"ז שלמ"ד שתוספת שבת היא מדרבנן, טוב להחמיר כמו רש"ל ולאכול כזית בלילה [אלא שהט"ז עצמו סובר שתוספת שבת היא מדאורייתא, ולכתחילה יכול לאכול אחרי פלג המנחה וא"צ לילה] (ועיין משנ"ב (סי' רס"ז ס"ק ה') וכה"ח (שם ס"ק ו'-ז') ותרומת הדשן (סי' א') וביאור הגר"א (שם ס"ק ב'-ג') שמשמע שסובר כר"י לא רק לענין תפילה בלבד אלא גם לסעודת שבת).
אמנם נפסק בשו"ע (סי' רל"ה סעי' א') שמותר לקרוא קריאת שמע מבעוד יום עם ברכותיה ולהתפלל, וכשמגיע זמן ק"ש, דהיינו בצאת הכוכבים – "קורא קריאת שמע בלא ברכות". היינו שיכול לקרוא ק"ש ולהתפלל ערבית מפלג המנחה. ומאחר וק"ש דאורייתא, הוא חושש לסוברים שאפילו לדעת ר"י לא יכול לקרוא קריאת שמע עד צאת הכוכבים, לכן פסק שיחזור ויקרא בלי ברכה בצאת הכוכבים.
ובדין קידוש, כתב מרן השו"ע (סי' רס"ז סעי' ב'): "מקדימין להתפלל ערבית יותר מבימות החול, ומפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת בתפילת ערבית ולאכול מיד". מבואר בשו"ע שאם כבר התפלל ערבית אחר פלג המנחה, דינו כלילה גם לעניין סעודת שבת.
ולמעשה דעת הבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג) שיכול לאכול לפני השקיעה, מדין ספק ספיקא, היינו, שאע"פ שקידוש דאורייתא – יכול לקדש מבעו"י, מהטעם שתוספת שבת דאורייתא, וגם למי שסובר תוספת שבת דרבנן, יש לסמוך על המג"א בשם המרדכי שיכול לקדש מבעו"י. וכתב שם: "וע"כ נהגו העולם בזה בכמה מקומות לקדש מבעוד יום [כי שם בבבל היו הרבה יתושים, והיו אוכלים על הגג שיהיה אויר טוב, לכן העדיפו לאכול כשעוד אור יום ולא בחושך כי עדיין לא היה חשמל בימיהם, ובנר א"א מחמת הרוח שתכבה], והמחמיר לקדש בוודאי לילה – תע"ב". ועיין במשנ"ב וכה"ח (שם) שיכול לאכול כזית אחר צה"כ, ובזה יצא יד"ח גם לשיטות שחייב לאכול בלילה.
[10] משנ"ב (סי' רס"ז ס"ק ה'), וז"ל: "ויוכל לגמור סעודתו מבעו"י, ויש חולקין וסוברין שיזהר למשוך סעודתו עד הלילה ויאכל כזית בלילה, וטעמם דכיון דהג' סעודות ילפינן ממה דכתיב: 'אכלוהו היום כי שבת היום לה" וגו', בעינן שיקיים אותם ביום שבת עצמו. ולכתחילה נכון לחוש לדבריהם", ועוד עיין בכה"ח שם ס"ק ו', וראה מש"כ בעניין זה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ג).
[11] עיין בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג) שכתב שאפילו אם רוצה להחמיר ולקדש בלילה – לא ישהה, כלומר, לא יתפלל מפלג המנחה כי צריך לקדש מיד אחר התפילה, ואם ימתין עד צה"כ יעבור זמן רב בין התפילה לקידוש אלא יקדש מיד, מכיון שלכתחילה צריך לקדש מיד אחר התפילה (וע"ע לבא"ח ש"ש פרשת וירא סעי' י"א). עוד כתב הבא"ח שם: "אלא יעשה כמנהג רבינו האר"י ז"ל לקבל שבת כשחמה בראש אילנות, דאז עד שיתפלל ערבית ויבוא מבית הכנסת ויאמר הפסוקים והפיוט והזוהר שנוהגים לומר קודם, יהיה זמן חשיכה ויקדש".
למרות שיש שרוצים לחלוק על דבריו, כי לא הבינו את דבריו (וראה להלן בהרחבה), הדגיש וכתב: "אך המחמיר לקדש בלילה – ודאי לא יתפלל מבעוד יום וימתין הרבה עד לילה לקדש". כלומר, אם מקדש בלילה (אף שכבר גמר תפילתו אחר פלג המנחה), בגלל שהוא חושש למגן אברהם והמשנה ברורה האומרים שצריכים להחמיר – לא טוב לעשות כך, מכמה טעמים: א. וכי המלאכים המלווים את האדם מביהכנ"ס ימתינו למעלה משעה עד שיעשה קידוש?! (ולכן לא יפה עושים אותם אנשים שיוצאים מביהכ"נ, ומדברים עם החברים דברים בטלים, וכשהמלאכים שומעים דברים אלו הרי הם יברחו. ואף אם יאמר לעצמו, וכי מה איכפת לי מהמלאכים, שידע שגם המלאך הטוב יברח, ואדרבה הוא לא יברכו אלא יצטרף לדברי המלאך הרע). ב. כבר נפסק בשו"ע שיש לקדש מיד אחר תפילת ערבית, לכן מדגיש הבא"ח, שהמתפלל מוקדם – לא ימתין מלקדש עד שתחשך אלא יעשה כמו דעת האר"י הקדוש, שהיה מקבל שבת כשהחמה בראש האילנות, ודעת הבא"ח שזה כשליש שעה או חצי שעה לפני השקיעה. וסימנך – אלה שמתחילים את הנעילה כשהשמש בראש האילנות, כמו שכתב השדי חמד, כחצי שעה. נמצא שהרב האר"י היה מקדש את השבת חצי שעה לפני השקיעה, ומאריך בזמירות ובשירים וכשהיה מגיע לביתו היה מגיע כבר זמן קידוש והיה מקדש, וממילא אינו ממתין ומחכה אלא מקדש מיד.
[12] שו"ע (סי' רע"ג סעי' ג') ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב).
[13] בא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ג).
[14] כה"ח (סי' רל"ה ס"ק א'). ובדיעבד יכול לסמוך על ק"ש שעל המיטה, עיין כה"ח (סי' רל"ה ס"ק ח'), מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק כ"ו סעי' ב').
[15] מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק כ"ו סעי' א').
[16] בא"ח בספרו רב ברכות (ערך בר מצוה), חוקר לגבי קטן שנולד בליל שבת – האם יכול להתפלל, לקדש ולאכול מוקדם, שהרי בליל שבת הוא נעשה בר מצוה. והביא את דברי הכסף משנה שדן בדין קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני לעניין הקרבת קרבן פסח, עיי"ש. ועל כן כתב שיש לכתחילה להורות לקטן שהגדיל בליל שבת לבלתי יקדש עד לילה ודאי, וכתב שם: "ודין זה לא מצאתיו בשום מקום אך נראה שהוא מוכרח", וכן כתב בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' י"ד) דכך ראוי לנהוג לכתחילה, דאין בזה לא טרחא ולא הפסד, דמה יפסיד אם ימתין עד הלילה. וראה עוד בהרחבה מש"כ בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג או"ח סי' י"ז).
[17] ראה שו"ע (סי' רע"א סעי' א'), ז"ל: "כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד", בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י"א): "אחר תפילה ילך לביתו תכף ומיד לקדש". כלומר צריך לקדש מיד אחרי תפילת ערבית, וכך כתב הרב בא"ח בספרו אורח חיים (סעי' כ'), בהלכות העומר: "בלילי שבתות אם הקדים להתפלל ערבית מבעוד יום אומר קידוש ועושה סעודה, ואחר כך כשיגיע זמן ספירת העומר, שהוא חצי שעה אחרי י"ב שעות, סופר".
[18] בימי העומר אפילו בימי החול פסק הרמ"א (סי' תפ"ט סעי' ד') שכשהגיע הזמן – אסור לאכול עד שיספור. ועיין משנ"ב (שם ס"ק כ"ג), שאפי' קרא ק"ש והתפלל ערבית, אעפ"כ – אין לו לאכול אם לא ספר ספירת העומר.
וכתבו האחרונים (עיין כה"ח שם ס"ק ס"ג ושכן פסק הברכי יוסף ומשנ"ב שם ס"ק כ"ג) שלאו דווקא מזמן צאת הכוכבים אלא כבר חצי שעה קודם אסור לאכול, ומ"ש הרמ"א שם שאם התחיל לאכול – פוסק וסופר, היינו שהתחיל לאכול באיסור, ומ"מ נתבאר ברמ"א (שם) שאם התחיל לפני שהגיע הזמן, דהיינו שהתחיל בהיתר – אינו חייב להפסיק. והסבירו המפרשים (ראה במשנ"ב שם ס"ק כ"ה) שהרמ"א כ"כ למ"ד שספירת העומר דאורייתא (כדעת הרמב"ם), ולדידן שפוסקים שספירת העומר דרבנן – אין צריך להפסיק אפי' אם התחיל באיסור, וכן כתב הגר"א. ואעפ"כ כתבו הפוסקים (ראה משנ"ב שם, כה"ח שם ס"ק ס"ח) שיש להחמיר כסברת הרמ"א, משום שאין בזה טרחא גדולה אם מפסיק מעט ומברך, ועיין עוד מאמר מרדכי, למועדים וימים (פרק כ' סעי' ג').
[19] כתב הרב בא"ח בספרו אורח חיים (סעיף י"ט), בהלכות העומר: "לכתחילה ימתין ולא יספור בכל לילה אפילו בליל שבת כמעט שיהיה חצי שעה אחרי י"ב שעות, ועיין מורה באצבע ועיין משבצות זהב סימן קפ"ט ס"ק ה' תוכחת מוסר למקדימים לספור בליל שבת עיין שם. ופה עירנו שעה אחרי קריאת המוג'רב בסוף י"ב שעות הוי צאת הכוכבים, לכן פה עירנו סופרים שליש שעה אחרי קריאת המוג'רב".
וכוונת הרב לומר, שבשבתות העומר לא יאמר: כיון שהתפללתי בפלג המנחה אולי יוכל לספור מוקדם בברכה כשם שיכול כבר לקדש ולאכול, ובפרט למאן דאמר תוספת שבת דאורייתא. לכן בא הרב ואומר, שהיות ויש מי שאומר שתוספת שבת דרבנן, היאך יברך לפני השקיעה, ואפילו שכבר קידש ואכל סעודת שבת טרם שהגיעה השקיעה – לא יברך ברכת העומר, כיון שעדיין לא הגיע צאת הכוכבים.
עוד כתב הבא"ח (שם סעי' כ'): "ואם איחר, שלא התחיל לקדש מבעוד יום, אם כבר קרא המוג'רב שהוא סוף י"ב שעות ועדיין לא קידש – אז צריך להמתין עד שיעבור חצי שעה אחר י"ב שעות ויספור העומר ואחר כך יקדש ויסעוד. מיהו, אם ירצה לקדש קודם הספירה – הרי זה מקדש, רק יזהר שלא יאכל פת קודם הספירה כי אם פחות מכביצה, וימתין עד שיגיע זמן הספירה ויספור, ואחר כך יגמור סעודתו. ודרך זה, לקדש קודם הספירה ולברך המוציא ולאכול פחות מכזית, עדיף טפי להמתין לבלתי יקדש כי אם אחרי הספירה. וזה שכתבנו לעיל בסייעתא דשמיא בבן איש חי שנה שניה פרשת וירא אות י"א בהלכות קידוש דשבת, שמצות הקידוש בליל שבת הוא לקדש תיכף ומיד בבואו לביתו מיד אחרי תפילת ערבית… וזה שכבר התפלל ערבית בבית כנסת ובא לביתו למה ימתין אחרי זמן הקידוש הרבה, מאחר ויש לו תקנה זו לעשותה לקדש תיכף ומיד ולברך המוציא, ורק יזהר שלא לאכול כביצה פת כי אם פחות מכביצה, ואחר הספירה יגמור סעודתו, ועל כן ראוי לכל אדם לעשות כן, ומה גם פה עירנו יע"א דיש יתושים הרבה ודרכם של בני אדם לטבל הפת במשקה בכבשים של חומץ, דדרכם שיכולים ליפול יתושים הרבה, וכל המקדים לאכול קודם חשכת לילה עדיף טפי, כי אור הנר לא יועיל בזה מפני שצריכים להתרחק מאכילתו מאור הנר מפני היתושים של הנר הבאים בחול כבר. ואף על גב דבאמת בעל כרחו צריכים להמתין לבלתי יאכל פת כביצה כי אם עד אחר הספירה, מכל מקום יש הפרש גדול בין אם תכף ומיד אחר הספירה ישים קערה לפניו לאכול לבין אם צריך להשהות עד שיקדש ויטול ידיו ויברך המוציא, על כן ראוי לעשות כך, כן נראה לי בסייעתא דשמיא. ועוד נראה לי בסייעתא דשמיא לעשות תיקון אחר, ובזה יכול לאכול כל צרכו ולגמור סעודתו קודם הספירה, והוא, שיאמר לשמש או לאדם אחר שאינו אוכל שיזכירנו לברך ברכת העומר כשיגיע הזמן, מאחר שהניח שומר עליו להזכירו אז יכול לאכול כל צרכו קודם הספירה, ומיהו לא מהני בזה להניח אשתו כמו דאיתא לדין דקורא לאור הנר בליל שבת דמהני שמירת אשתו, והטעם דבנר כיון דאשתו נמי איתא לחיוב מהני שמירה דידה, אבל הכא כיון דאשתו פטורה ממצוה ואינה בר חיובא ולאו שכיחא בה, לא מהני שמירה דידה. ולכן לא יניח לשומרו כי אם אדם שהוא בר חיובא שגם הוא צריך לזכור עבור עצמו, כן נראה לי בסייעתא דשמיא".
ויש לבאר, דאין סתירה בין מה שכתב הרב בא"ח בספרו אורח חיים הנ"ל, לבין מה שכתב בבא"ח (ראה מה שכתב הבא"ח בפרשת בראשית סעי' י"ג, והובא לעיל, ומבואר בדבריו שאם אינו רוצה להמתין – יכול לסעוד לכתחילה קודם השקיעה כפי שירצה, ואילו באורח חיים מסייג הבא"ח את אכילתו), דבכל ליל שבת שרוצה לקדש ולאכול מוקדם, הנידון הוא אם יכול לצאת ידי חובת הסעודה בזמנה ונחשב כלילה, וכן מצד קריאת שמע בזמן, דאסור לאכול לפני קריאת שמע, אך בשבתות של העומר יש בעיה נוספת – שלא יכולים לאכול ארוחה קבועה חצי שעה לפני זמן העומר, וכמבואר לעיל, ועל כן בשבתות העומר אם התפלל בפלג המנחה, הרבה לפני השקיעה – עליו ללכת מיד לביתו לקדש ולאכול, קודם שנתחייב בספירת העומר, וכשיגיע זמן החיוב יברך על העומר ואין בכך בעיה. אולם אם הוא התפלל וגמר את התפילה סמוך לשקיעה, הרי כבר נתחייב בספירת העומר (חצי שעה קודם צה"כ וכאמור לעיל), ולכן מותר לו לקדש ולאכול כזית, אבל לא סעודה (או ישים שומר), וזה אינו מדין קידוש וסעודת שבת ולא מדין ק"ש, אלא מדין חיוב ספירת העומר שאסור לאכול לפני העומר. לכן ימתין חצי שעה, ויברך על העומר ורק אחר כך יאכל סעודתו. ורק אם התחיל לאכול חצי שעה לפני צאת הכוכבים – מותר לו להמשיך לאכול בתוך חצי שעה זו (וכשיגיע צה"כ – יפסוק ויברך וכנ"ל). ולמרות שלדעת השו"ע מצות העומר בזמן הזה היא מדרבנן, ואם התחיל לאכול – הוא לא חייב להפסיק, אבל דעת הרמ"א להחמיר בזה. והבא"ח נקט לפי דעת השו"ע, שאסור להתחיל לאכול מדרבנן לפחות (ואין הכי נמי, אם התחיל – הדין שונה). ולכן אומר הרב, שיקדש, יאכל כזית תוך חצי שעה, ואחר כך יקרא משניות ואח"כ יברך על העומר ואחר כך ימשיך בשאר הסעודה.
אך בשבת רגילה, הנה מצד לצאת יד"ח קידוש וסעודה, כבר נתבאר לעיל שיד"ח, ומצד חיוב ק"ש, אמנם האחרונים (ראה מג"א סי' רס"ז, משנ"ב שם ס"ק ו') כבר אומרים שגם אסור לאכול בתוך חצי שעה שלפני השקיעה, ולכן גם אם מתפלל מוקדם – לא יכול לאכול, משום שקריאת שמע דאורייתא. אך דעת הבא"ח שמי שרוצה לחכות – יחכה, אבל מדינא – מותר.
וכך פשטות דברי השו"ע (סי' רס"ז סעי' ב'), שכתב שהמקדימים להתפלל ערבית כבר מפלג המנחה יכול להדליק ולקבל שבת ולהתפלל ערבית ולאכול מיד, ואף דלכאורה היאך אוכל לפני קריאת שמע שהיא דאורייתא? ובשלמא תוספת שבת מדינא יכול להוסיף ויחשב סעודת שבת, אבל מנין שיכול להפוך ולעשות זאת ללילה?
אמנם בגמ' כתוב שרב הקדים להתפלל תפילה של ליל שבת בערב שבת, וכן הקדים להתפלל תפילת ערבית של מוצאי שבת בשבת (הוא לא המתין לליל שבת או למוצאי שבת אלא עד השקיעה, כי כנראה לא היה לו מנין להתפלל בזמן, ומ"מ לפני פלג המנחה אין שום שייכות להדלקה ולא לתפילה ולא לשום דבר אחר. ולכן אם התפלל ערבית או הדליק לפני פלג המנחה – עליו לחזור ולהתפלל שוב ולכבות ולהדליק עוד פעם עם ברכה). ובהכרח שמכיון שלדעת רבי יהודה כבר אחרי פלג המנחה, לא רק שיכול להתפלל ערבית, כי זה נקרא לילה, לכן גם יכול כבר לקרוא ק"ש מדאוריתא, ואין בעיה של אכילה בחצי שעה לפני השקיעה כי לדעתו כבר יצא ידי חובה. ואף שרבים מהאחרונים אומרים שאם זה כר"י אנו לא סומכים עליו להלכה, דעת הרב לא כן (וראה בה"ל סי' רע"א ד"ה "מיד"). ובאמת, בני חו"ל, שהשקיעה אצלם מאוחרת, ואם לא יסמכו על פלג המנחה כרבי יהודה, מה יעשו?!
[ובעיקר ענין זמן מנחה וערבית בפלג המנחה מצאנו חידוש, כמעט יוצא מן הכלל. דבגמרא (ברכות כ"ז ע"א) מובא שיש מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים: חכמים אומרים תפילת המנחה עד הערב, ורבי יהודה אומר עד פלג המנחה, דהיינו – עד פלג המנחה יכול להתפלל מנחה ולאחר מכן ערבית. וקבעה שם הגמרא ואמרה: "דעבד כמר – עבד, דעבד כמר – עבד". כלומר, העושה כרבי יהודה – עושה, העושה כדעת חכמים – עושה. ולכאורה הוראת הלכה זו מחודשת, או רבי יהודה או חכמים?! הרי לדעת חכמים המתפלל ערבית אחר פלג המנחה – ברכתו לבטלה, ולדעת רבי יהודה המתפלל מנחה אחר פלג המנחה – ברכתו לבטלה. וקבעו חכמים כך או כך ולא הכריעו כא' מהם!
ולכאורה פשט ההלכה והגמ' "דעבד כמר – עבד, דעבד כמר – עבד" הוא לעולם, כלומר, לא פעם יתפלל אחר פלג המנחה ערבית ופעם אחר פלג המנחה מנחה, כי או שאתה סובר כרבי יהודה או אתה סובר כחכמים (ראה משנ"ב סי' רל"ג ס"ק ו' בשם המג"א). ובבא"ח (ש"ר פרשת ויקהל, סעי' ז' ראה להלן דבריו בענין היחיד בער"ש) משמע שיכול להתפלל ביום אחד כדעת רבי יהודה ומחר כדעת חכמים – תנא קמא. לדוגמא, אם יום אחד הוא ממהר לדרכו וחושש שלא יהיה מניין – יכול להתפלל ערבית מוקדם אחר פלג המנחה, וכך יקיים את המצוה, ולמחרת יתפלל מנחה אחרי פלג המנחה, ואין בכך בעיה. אבל באותו יום – אינו יכול להתפלל גם מנחה וגם ערבית כדעות חולקות. כלומר, שיתפלל מנחה וערבית אחר הפלג, כי מה עכשיו לדידו – לילה או יום?!
אולם הבא"ח (שם) והפוסקים האחרונים כתבו, שאם נמצא כעת בביהכ"נ ואם הוא ילך לבית הוא יתעצל לחזור ולהתפלל, ונמצא שלא יתפלל במנין, לכן – יתפלל תרתי דסתרי, מנחה וערבית, אחרי פלג המנחה בכדי לצאת ידי חובה. אבל כשמתפלל בבית כשאינו מרגיש טוב וכיו"ב – הוא לא יכול להתפלל מנחה וערבית אחר פלג המנחה בבת אחת, אלא מנחה לפני פלג המנחה, וערבית אחר פלג המנחה, או יתפלל מנחה אחרי פלג המנחה וערבית בזמן השקיעה – צאת הכוכבים, שלא יהיה תרתי דסתרי.
עכ"פ הגמ' אמרה: דעביד כמר – עבד ודעביד כמר – עבד, לכן להלכה אנו פוסקים שיכולים לעשות יום כך ויום כך. ובבא"ח (שם) כתב שבשבת יכול לפסוק כדעת רבי יהודה בשביל עונג שבת, ויכול לקרוא קריאת שמע מפלג המנחה, ויכול לאכול סעודת שבת. וז"ל: "זמן מנחה נמשך עד הלילה לדברי חכמים, אבל לרבי יהודה עד פלג המנחה, שהוא עד י"א שעות חסר רביע, דהיינו שעה ורביע קודם צאת הכוכבים. ולא נפסקה הלכה כחד מנייהו, ואסיקנא, דעבד כמר- עבד ודעבד כמר- עבד. והוא שיעשה לעולם כחד מנייהו, שאם עשה כרבנן והתפלל מנחה אחר פלג המנחה – שוב אינו יכול להתפלל ערבית קודם הלילה כר"י דס"ל מותר להתפלל ערבית אחר פלג המנחה. וכל זה הוא לפי דינא דגמרא, אך עכשיו נהגו להקל בכך ועבדי תרי קולי דסתרי אהדדי, להתפלל מנחה וערבית ביחד אחר פלג המנחה, ויש להם על מה שיסמוכו. מיהו, לא נהגו להקל בכך אלא בציבור, אבל היחיד שמתפלל בביתו – אינו יכול לעשות תרי קולי דסתרי, דאם התפלל מנחה אחר פלג המנחה – לא יתפלל ערבית עד צאת הכוכבים. ובערב שבת שרוצה היחיד להתפלל ערבית קודם הלילה – יקדים להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, אבל בשאר ימים – לא יעשה כן, אלא טוב לו להתפלל ערבית בלילה לכתחילה, אע"פ שמקדים תפלת המנחה קודם פלג המנחה, כי מצוה מן המובחר להתפלל ערבית בודאי לילה אליבא דכ"ע", עכ"ל. ואכן כך אנו נוהגים בבהכ"נ כי בציבור יש על מה לסמוך, וביחיד אין על מי לסמוך אא"כ יש לו סיבה מיוחדת].
ולכן לדינא: אם הוא אינו יכול לאכול מאוחר, כגון שהוא עייף או לא מרגיש טוב, או הילדים עייפים, או מכל סיבה שהיא – יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה וכן לקדש מפלג המנחה. אלא שבעומר, הדגיש הבא"ח באורח חיים, זה דין שונה שאסור לאכול לכתחילה לפני ספירת העומר. וברור שבספירת העומר אינו יכול לספור ספירת העומר גם אם התפלל ערבית מפלג המנחה כי ספירת העומר א"א ביום, ורק לגבי שבת אדם יכול להוסיף, אבל את השקיעה ואת היום לא יכול לשנות. ולכן בעומר – חייב לחכות ללילה ודאי, אבל בעלמא, אם קרא קריאת שמע – יצא ידי חובה. ונכון שהמגן אברהם ורבי עקיבא איגר הסתפקו, זה לא מחמת שזה ספק אלא מחמת שכך כולם נוהגים ועושים, ולכן גם כך יש לעשות לכתחילה.
וכיום שיש שעון קיץ והאנשים עייפים ומעדיפים לאכול מוקדם – יתפלל ויקרא קריאת שמע בפלג המנחה, ויחשוב בדעתו: אם הלכה כרבי יהודה – יצאתי ידי חובה, ואם הלכה כחכמים – אני בלילה אקרא בביתי קריאת שמע על המיטה אחר הסעודה. ואם הוא בימי ספירת העומר – בזמן חצי שעה הקרובה לחיוב ספירת העומר לא יאכל כביצה אלא אחר ספירת העומר, או כמו שהציע הבא"ח, שיכול להמשיך לאכול, ורק יאמר לאדם אחר שישגיח וישמור עליו, כדי שיברך ספירת העומר בזמן.