מצוה לרחוץ לשבת
א. מצווה לרחוץ בערב שבת לכבוד שבת[1]. ומובא בגמ' שבת[2]: "דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף, ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ד' צבאות".
וכתב הרמב"ם[3]: "ארבע דברים נאמרו בשבת, שנים מדברי תורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין ע"י הנביאים. שבתורה – זכור ושמור. ושנתפרשו ע"י הנביאים – כבוד ועונג, שנא': 'וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד'". ובהלכה ב': "איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש מפני כבוד השבת"….
ב. המצוה לרחוץ בערב שבת לכבוד שבת חלה על אנשים ועל נשים כאחד[4].
רחיצת כל הגוף
ג. אף שבגמ'[5] מוזכר רחיצת (פניו) ידיו ורגליו, כתבו הראשונים[6] שהלשון לאו דוקא אלא רחיצת ערב שבת צריכה להיות (((רחיצת כל גופו))) בחמין. ולשון השו"ע עם תוספת הרמ"א[7]: "מצוה לרחוץ (כל גופו, ואם אי אפשר לו – ירחוץ) פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת". להלכה – מצוה לרחוץ כל גופו בחמין בע"ש, אמנם אדם שקשה לו לרחוץ כל גופו – יכול להסתפק ברחיצת פניו ידיו ורגליו[8] (מיהו ברגליו ניתן להקל במקום הצורך – ראה בסעי' הבא). וכתב ר"ת[9]: "ונקיות הגוף תחדש את נקיות הלב, וטינוף הגוף יטנף כמו כן הלב".
רחיצת הרגליים
ד. המשנ"ב[10] כתב שלא נהגו להיזהר ברחיצת רגליים. ואפשר שהטעם הוא משום שבעבר הלכו יחפים והיה אבק על רגליהם, אך כיום נועלים מנעלים. מכל מקום (((להלכה))): יש לרחוץ גם את רגליו, כיון שיש גם טעם על פי הסוד שטומאת הרגלים עוברת רק ברחיצת ערב שבת[11].
זמן הרחיצה
רחיצה ביום שישי
ה. יש אומרים[12] שמצוה לרחוץ לכבוד שבת דוקא ביום ו', כדי שיהא ניכר שהרחיצה היא לכבוד שבת. וי"א שבימי שישי הקצרים וכדו' אפשר להקדים ולהתרחץ ביום חמישי או בליל שישי. (((להלכה))): טוב לרחוץ כל גופו ביום ו' אחר חצות היום.
ו. אם אי אפשר לרחוץ גופו ביום שישי אחר חצות – ירחץ כל גופו ביום שישי או בליל שישי או ביום חמישי[13], וביום ו' לאחר חצות ירחץ לפחות פניו ידיו ורגליו[14], ואם גם זה אי אפשר – ירחץ לפחות פניו וידיו (ברגליו מקילים יותר כמבואר לעיל בסעי' ד'[15]) [הדבר מצוי בימי החורף שהימים קצרים ויש מתרחצים רבים].
ז. לפני שיוצא מביתו לבית הכנסת, טוב שירחץ את פניו או את ידיו, ויעשה פעולה מסוימת ממש ביציאתו, וזוהי ההכנה שאדם עושה לכבוד שבת מלכתא[16]. [וראה עוד פרק א' סעי' ה'].
מצוה בחמין
רחיצה בחמין
ח. מצווה לרחוץ בערב שבת (((בחמין)))[17].
ט. לגבי רחיצה במים פושרים יש מסתפקים אם יוצא ידי חובת רחיצה לשבת[18], ולדעת רבנו האר"י ז"ל[19] צריך לרחוץ בחמין ממש[20] בין בקיץ ובין בחורף. ומכל מקום, ישתדל שלפחות את פניו ידיו ורגליו ירחץ בחמין ממש.
י. הרוחץ במים קרים – אינו יוצא ידי חובת רחיצה לשבת לכל הדעות[21].
רחיצה לאבל
יא. אבל תוך שבעת ימי האבלות – אסור ברחיצה ובטבילה, ובכלל זה גם ברחיצה וטבילה לכבוד שבת. לכן בערב שבת שבתוך השבעה – לא ירחץ כל גופו (אפי' במים קרים) אלא ירחץ כשעה לפני שבת את פניו ידיו ורגליו בלבד, במים חמים[22] (בדין אבל שחל חג באמצע ימי אבלו ראה הערה[23]).
רחיצה בסבון
יב. בעבר היו נוהגים לסוך את הגוף בשמן זית אחרי הרחיצה, כדי לחזקו, וכך היו עושים תמיד. כיום לא נוהגים לסוך את הגוף בשמן, ולכן טוב לרחוץ את הגוף בסבון בערב שבת, ובזה יחשב שסך את גופו לכבוד שבת[24].
סדר הרחיצה
יג. בפשיטת הבגדים יפשוט קודם את השמאלי ואח"כ את הימני. וכן בהתרת השרוכים ובחליצת הנעלים יקדים שמאל לימין[25].
יד. טוב לרחוץ כסדר המוזכר בגמ': קודם פנים, אח"כ ידים ואח"כ רגלים[26]. אמנם, אם רגליו מלוכלכות – רשאי לנקותם תחילה.
טו. לא ירחץ את רגליו במים שרחץ בהן פניו וידיו אלא במים אחרים[27], והדבר מצוי כשרוחץ באמבטיה מלאה מים.
טז. בכל פעולה יקדים אדם ימין לשמאל, וכן ברחיצה ירחץ קודם יד ימין ואח"כ יד שמאל, רגל ימין ואח"כ רגל שמאל[28].
יז. וכן בלבישת הבגדים יקדים ימין לשמאל[29], לבישת שרוול ימין לשרוול שמאל, נעילת נעל ימין לנעל שמאל וכו'. אמנם, כאשר שורך נעליו – יקדים שמאל לימין. וה"ה בסגירת אבזם הנעל.
ניגוב הרגלים
יח. אחר הרחיצה יזהר לנגב את רגליו היטב ולא יגרוב גרבים בזמן שרגליו רטובות, משום שקשה לעניות[30].
יט. לא ינעל את נעליו בעוד שרגליו רטובות, מפני שקשה לעניות[31].
ניגוב בבגדים
כ. לא ינגב את גופו בבגדיו ואף לא את רגליו, ואפילו כשאין לו מגבת לניגוב משום שכחה[32].
רחיצה בע"ש חזון
רחיצה בע"ש חזון
כא. מי שנוהג לא לרחוץ כל תשעת הימים, אך רגיל לרחוץ בחמין בכל ערב שבת – יכול לרחוץ במים חמים בר"ח אב שחל בערב שבת וגם בערב שבת חזון[33].
[1] מובא בחז"ל (עיין ויקרא רבה פרשה ל"ד, ג'): פעם אחת בערב שבת ראו התלמידים את הלל הזקן הולך בדרך, ואמרו לו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: איזו מצוה? אמר להם: לרחוץ עצמי בבית המרחץ לכבוד שבת. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! א"ל: כן, מה אם איקונין (=פסל) של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בר' ט', ו'): 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' על אחת כמה וכמה" (וע"ע לרמב"ם פ"ל מהל' שבת הל' ב'). ועיין בשו"ע (סי' ר"ס סעי' א') שפסק שמצוה לרחוץ לכבוד שבת.
[2] כ"ה ע"ב.
[3] הלכות שבת פרק ל' הלכה א'.
[4] משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ב'); כה"ח (שם ס"ק ב').
[5] שבת (כ"ה ע"ב).
[6] עיין טור (או"ח סי' ר"ס) וב"ח שם. ועיין שער ציון (סי' ר"ס ס"ק ד') שכתב שכן דעת הטור והרשב"א, וראה להלן הערה ו'.
[7] שו"ע (או"ח סי' ר"ס סעי' א'), וכן כתב בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו).
[8] רמ"א (סי' ר"ס סעי' א').
[9] ספר הישר (שער י"ג).
[10] סי' ר"ס ס"ק ד'.
[11] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו). שער הכוונות (דרוש סדר שבת דרוש א', ענין קבלת שבת) וז"ל: "ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו….אח"כ היו מביאים לפניו עריבת מים חמין ורוחץ בהם תחילה פניו ואח"כ ידיו והיה מנגב אותם במטפחת ואח"כ רוחץ רגליו במים חמין הנז' ומנגבם", שם מבואר עוד שטומאה שעל הרגלים עוברת ברחיצה של ע"ש. והעניין הוא, שטומאת הרגליים קשה יותר מטומאת הידיים. ולמרות שטומאה שעל הידיים שבכל בוקר מימות השבוע עוברת בנטילת ידים ג' פעמים לסרוגין, אין טומאת הרגלים עוברת אלא ברחיצת ערב שבת [אמנם בזמן בית המקדש היה בכח המים לסלק גם את טומאת הרגליים, ולכן הכהנים היו רוחצים בכיור גם את רגליהם].
[12] רמ"א (סי' רס"ב סעי' ג'), כה"ח (סי' ס"ק ל"ז).
[13] דרכי משה (סי' ר"ס אות א'), ב"ח (שם סוף ס"א), ט"ז (שם ס"ק א'), א"ר (שם אות ב').
[14] עי' בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו), כה"ח (סי' ר"ס ס"ק י"ד).
[15] משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ב' וד').
[16] ראה רמ"א (סימן רס"ב סעי' ג') שכתב: "הגה – וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. וע"כ לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב, שילביש עצמו מיד: (הגהות מרדכי החדשים)". כלומר חייב לעשות עוד פעולה להראות שהוא עושה את זה לכבוד שבת, וצריך לרחוץ את פניו ידיו ורגליו. ואף שלא נוהגים כן, שהרי רשאי להתרחץ לכבוד שבת מתי שהוא רוצה, וללבוש בגדים פנימיים לכבוד שבת מתי שהוא רוצה, וללבוש בגדי שבת לפני כניסת שבת, אבל לפני שיוצא מביתו לבית הכנסת לפחות ירחץ את פניו או את ידיו ויעשה פעולה מסוימת לכבוד שבת כלה מלכתא כמו שכתוב בגמ'.
[17] שו"ע (סי' ר"ס סעי' א').
[18] ראה גמ' שבת (כ"ה ע"ב). וה'ביאור הלכה' (סי' ר"ס ד"ה "בחמין") מסתפק אם יצא ידי חובה גם ברחיצה במים פושרים.
[19] שער הכוונות (דרושי סדר שבת דרוש א' ענין קבלת שבת) וז"ל: "ולרחוץ אח"כ הרגלים במים חמין להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמ' מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום", פע"ח (שער השבת פרק ג') וז"ל: "וסוד רחיצה בחמין, הוא סוד שלהובותא דאשא דנפיק בכל ע"ש, ומתגלגלא בהאי כוכבא ומדורא דאשא, ששם הקליפה ומכניעם למטה". כה"ח (סי' ר"ס ס"ק א').
[20] וכתב כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ג') שע"פ דברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד' הל' ט"ז) גם ע"פ הרפואה יש לרחוץ בחמין לפחות פעם אחת בשבוע, ויכוון לשם מצווה והרפואה באה ממילא.
[21] שו"ע (סי' ר"ס סעי' א'), ביאור הלכה (סי' ר"ס ד"ה "ובחמין").
[22] ראה לשו"ע יו"ד (סי' שפ"א סעי' א') ובפתחי תשובה (שם ס"ק א'). ועיין מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א שאלה קנ"ח).
[23] אבל שתוך שבעת ימי אבלו חל חג (חג לענין זה הוא: שלושת הרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים (ע"פ שו"ע סי' תקמ"א סעי' י"א ט"ז): לספרדים – אין לרחוץ עד הלילה. אבל אם חל החג בשבת, כך שאינו יכול לרחוץ בלילה – אזי יכול להתרחץ לכבוד החג כשעתיים לפני כניסת החג, כיון שמסתיימת אז אבלותו (ע"פ שו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעי' ה' ורמ"א שם. ושו"ע סי' תקמ"ח סעי' י' ומג"א שם ס"ק י"ג ומשנ"ב שם ס"ק ל"ח, כה"ח שם ס"ק ג"ן).
[24] עיין בא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' ט"ו); ערוך השולחן (סי' ר"ס סעי' ג').
[25] שו"ע (או"ח סי' ב' סעי' ד'-ה').
[26] עיין גמ' שבת (ס"א), דרכי משה (או"ח סי' ב' ס"ק א'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ח') ובערוך השולחן (סי' ר"ס סעי' ג') ובא"ח (פרשת וישלח ש"ר סעי' י"ז).
[27] כה"ח (סימן ר"ס ס"ק א'). בא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' ט"ו), וז"ל: "וכתב בספר כתר מלכות שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם פניו וידיו אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת אחת קודם רחיצת רגליו, ואחר שירחץ רגליו ג"כ יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבוש מנעליו, ולא ילבש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו".
[28] עיין רמ"א (או"ח סי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ח'). וכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד הל' ט"ז): "ירחץ את ראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין, עד שירחץ בצונן. ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים".
[29] שו"ע (או"ח סי' ב' סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ח'). עוד בדינים אלו ראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק ד').
[30] גמ' פסחים (קי"א ע"ב) שקשיא לעניותא. תוספת שבת (סי' ר"ס ס"ק א'), כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ג'), בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו).
[31] ראה הערה הקודמת
[32] מג"א (סי' קנ"ח ס"ק י"ז) כתב, וז"ל: "ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה" (תשב"ץ סי' קנ"א). בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו). וכתב הכה"ח (שם ס"ק פ"ז), וז"ל: "וכתב האשל אברהם אות י"ז, וז"ל: 'אפשר חלוקו ממש הא שאר בגדים לא, או אפשר כל בגדיו במשמע', עכ"ל. והביאו היפה ללב אות יו"ד, וכתב דכפירוש השני משמע בהוריות דף י"ג ע"ב יעו"ש", עכ"ל.
[33] עיין כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קפ"ט), וראה עוד בבא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' ט"ז), וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' פ"ד-צ"ה בפרטי הדינים).