טעמי הדלקת נרות שבת
חובת ההדלקה
א. חייב אדם להדליק נרות לכבוד שבת קודש. וכתב הרמב"ם[1]: "הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצווה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון: עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה, אלא חובה. אפילו אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת"[2].
טעמי ההדלקה
ב. ישנם שלושה טעמים להדלקת נרות שבת[3]:
1 – משום כבוד שבת – בשבת אוכלים סעודה חשובה משום כבוד שבת, וסעודה לאור הנר מוגדרת סעודה חשובה, על כן צריך נר דולק במקום הסעודה[4].
2 – משום עונג שבת – ומדליקים נרות כדי שיהיה אור בבית, שהרי כשאין אור בבית – אין שלום בית כיון שעלול למעוד בחשיכה וליפול, וכשאין שלום בית – אין עונג שבת. ועל כן, תקנו חכמים להדליק נר כדי שיהיה שלום בית ויהיה עונג שבת[5].
3 – טעם על פי הקבלה[6] כפי שכתב רבנו האר"י[7] ז"ל – אשה המדלקת נרות למטה כאילו מדלקת נרות בשמים (בינה ומלכות) ומבטלת כוחות של הסט"א. ובתיקוני הזוהר[8] כתוב שכאשר האשה מדליקה נרות למטה, גורמת להדלקת הנרות למעלה (=בבית המקדש של מעלה), "ואיתחשיב לה כאילו תקנה מנרתא בדרום ופתורא בצפון" [ונחשב לה כאילו תיקנה מנורה בדרום והשולחן בצפון][9].
מעלת הדלקת נרות שבת
מעלת ההדלקה
ג. במעלת הדלקת נרות שבת מובא בגמ'*[10]: "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים". ומספרת הגמ'***%%%יא[11]: "רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא דרב שיזבי. חזא דהוה רגיל בשרגי טובא. אמר: גברא רבא נפק מהכא. נפק מינייהו רב שיזבי" [תרגום: רב חסדא רגיל היה לעבור על פתח ביתו של אביו (או חמיו) של רב שיזבי. ראה שהיה רגיל להדליק הרבה נרות שבת. אמר: אדם גדול יצא מכאן. יצא מהם רב שיזבי].
הדלקה בשמחה
ד. מעלה גדולה להדליק נרות שבת בשמחה. ומובא בזוהר הקדוש[12] שאשה צריכה להדליק נרות שבת בשמחה ובטוב לבב, משום שזהו כבוד גדול עבורה, ובזכות הדלקת נרות שבת זוכה לבנים קדושים שיאירו במאור התורה והיראה וירבו שלום בעולם [כי "ת"ח מרבים שלום בעולם"[13]]. וגורמת לתת לבעלה חיים ארוכים טובים ומתוקנים, עי"ש.
על מי חל חיוב ההדלקה
חיוב ההדלקה לאיש ולאשה
ה. החיוב להדליק נר שבת מוטל על האיש ועל האשה כאחד, כפי שכתב הרמב"ם[14]: "ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת". אמנם, ההדלקה בפועל ניתנה לאשה משתי סיבות: א. מפני שהיא זו שעסוקה בצרכי הבית[15]. ב. מפני שגרמה לכבות אורו של עולם[16].
הדלקת האיש במקום אשתו
ו. איש שאשתו בבית – אינו יכול לקחת ממנה את מצות ההדלקה ולהדליק נרות שבת במקומה. אמנם, כאשר אשתו אינה בבית או שאינה יכולה להדליק – החובה להדליק נרות שבת חלה על האיש[17].
הדלקה לאחר הלידה
ה. כאשר האשה אחרי לידה בביתה – יכול הבעל להדליק נרות שבת, אמנם אם יכולה האשה להדליק – עדיף שתדליק היא ולא בעלה גם אחרי לידה[18].
הדליק לפני אשתו
ו. בעל שהקדים את אשתו והדליק נרות שבת בברכה – אין האשה יכולה לתובעו על כך שהפסיד ממנה ברכה[19], מפני שגם כאשר היא מדליקה היא כשלוחת הבעל[20].
הכנת הנרות להדלקה
ז. טוב שהבעל יעסוק בערב שבת בתיקון הנרות, בהנחת השמן והפתילות, ואם מדליקים נרות שעווה [או פרפין וכדו'] – ידביק את הנרות*[21].
הדלקה על ידי סומא
ח. אשה עיוורת (סומא): יש אומרים שאם היא לבדה – תדליק בלי ברכה. וי"א שיכולה להדליק נר שבת בברכה, ונהגו לברך. ומכל מקום, אם יש לה בעל והוא פיקח [רואה] – נכון שהוא יברך וידליק[22].
הדלקה על ידי קטנה
ט. מנהג חב"ד ללמד את הבנות להדליק נרות שבת בברכה. אמנם נראה למעשה שיכולות הבנות להדליק עם ברכה מדין חינוך רק עד גיל שתים עשרה ויום אחד, אבל לאחר מכן – לא תברכנה, כיון שזו ברכה לבטלה*[23]. ורצוי שתעמוד ליד אמה ותכוון לצאת ידי חובה בברכתה. וכדי להסתלק מידי כל ספק – רצוי שתדליק באותו מקום שאמה מדליקה[24]. וכל זה לבנות ספרדיות, אך לבנות אשכנזיות – הנח להן במנהגן לברך[25].
חיוב הדלקה לעני
י. מי שאין לו מספיק כדי לקנות נר שבת וגם יין לקידוש[26] – יקנה נר שבת ולא יין לקידוש[27], משום שנר שבת שומר על שלום הבית, ועוד כיון שיכול לקדש על הפת[28]. וע"כ צריך לחזר על הפתחים לנר שבת, אך לקידוש – לא הצריכוהו לחזר על הפתחים[29] [וראה בפרק ט"ז סעי' ק"ז-ק"ט].
[1] פ"ה מהל' שבת ה"א.
[2] ובמקום אחר הרמב"ם (פרק ל' הלכה ה') כתב: "מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת. ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, שכל אלו לכבוד שבת הן".
[3] להלכה ישנם כמה נ"מ בין הטעמים, ובהם: כמה זמן צריך שהנרות ידלקו, ובמקום ההדלקה, ואם צריך להדליק בכל החדרים, ויבואר כל אחד במקומו בעז"ה. ולמעשה, מחמירים כמו שני הטעמים (ועיין למג"א ס"ק כ"א, וכן לשו"ע סעי' ו', ולבא"ח ש"ש פרשת נח סעי' ב').
[4] רש"י (שבת כ"ה ע"ב ד"ה "חובה") כתב: "כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא". וראה רמב"ם (הל' שבת פרק ל' הל' ה'), ועיין ערוך השולחן (סי' רס"ג סעי' א'-ב'), וע"ע בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ב'). והסביר הבא"ח בספרו "בניהו" (על הגמ' שם) שכשרואים את האוכל יש יותר תענוג באכילתו. וכך נוהגים לומר שכשאדם אוכל בחושך הוא אינו שבע, כמו שאמרו אבותינו במדבר: 'בלתי אל המן עינינו', כלומר, שכשאדם רואה את המאכל שהוא אוכל, הוא נהנה יותר ויש לו מזה תאוה. אבל במדבר התלוננו על כך שהם לא רואים כלל את המאכלים שלהם שלא ראו אלא מן כל הזמן. ולכך האור שיש בבית בליל שבת הוא מצוה גדולה, ויש בו משום עונג שבת ושמחה (עיין יומא ע"ד ע"א ורש"י שם). וכאמור לעיל ברש"י, כל חיוב ותקנת חז"ל להדלקת נרות שבת כדי שיאכל בשמחה ובעונג, וכשיש אור יש שמחה ועונג.
[5] על הפסוק באיכה (ג', י"ז): "ותזנח משלום נפשי" נאמר בגמ' (שבת כ"ה ע"ב): "אמר רבי אבהו: זו הדלקת הנר בשבת". וכתב רש"י (שם ד"ה "הדלקת נר בשבת"): "ובמקום שאין נר – אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה". והרמב"ם (שבת פ"ה הל' א') כתב שהדלקת נרות שבת היא משום "עונג שבת". וע"ע ערוך השולחן (אור"ח סי' רס"ג סעי' א'), שו"ע הגר"ז (סי' רס"ג סעי' א'). וראה במחזיק ברכה (סי' רס"ג ס"ק א').
[6] ראה בא"ח (ש"ש בהקדמת פרשת נח). וע"ע לבא"ח שם סעי ד' שכתב נ"מ לפי הסוד, וז"ל: "אף על פי שאוכל ומקדש על הגג, שאור הלבנה זורח על שלחנו מבערב, עם כל זאת מדליקין נר שבת בברכה, יען דנר שבת מלבד טעם הפשטי של שלום הבית, יש בו חיוב על פי הסוד".
[7] פרי עץ חיים (שער שבת פ"ד) וז"ל: "הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא, כי ב' נרות הם, בינה ומלכות, ותכוין לכבות ב' הנרות של הס"א".
[8] תיקון כ"ד.
[9] על כן אם אפשר להניח את הנרות בצד דרום של החדר ואת השולחן בצד צפון כמו שהיה בבית המקדש הדבר חשוב מאוד, וראה כה"ח (סי' רס"ב ס"ק א'), ואם לאו – בכל מקום שנוח לה להדליק יכולה להדליק ואין זה מעכב, וע"ע כה"ח (סי' רס"ג ס"ק כ', ס"ח).
[10] מסכת שבת (כ"ג ע"ב). ובמדבר רבה (ט"ו, ו') נאמר: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לו לאהרן: אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן, לכך נאמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות', הקרבנות, כל זמן שבהמ"ק קיים – הם נוהגים, אבל הנרות – לעולם, 'אל מול פני המנורה יאירו', וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם". הרמב"ן והמפרשים על במד"ר במקום הסבירו שהכוונה על תקופת החשמונאים, שנרות חנוכה אינם בטלים לעולם. אבל בזית רענן על ילקוט שמעוני (במ' רמז תשי"ט) הסביר שהכוונה גם על נרות שבת.
[11] מסכת שבת שם.
[12] בראשית (דף מ"ח ע"ב): "ואתתא בעיא" וכו'.
[13] ברכות (דף ס"ד ע"א) ועוד.
[14] שבת (פ"ה ה"א).
[15] שו"ע (סי' רס"ג סעי' ג') כתב, וז"ל: "הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית". וכתב בעל הטורים (שמות כ"ז, כ'), רמז בדבר על הפסוק: "ואתה תצווה" שמדבר על המנורה, וז"ל: "ואתה תצווה – בגימטריא 'נשים צוה' – רמז להדלקת הנר לנשים חובה בשבת".
[16] ראה ירושלמי (שבת פ"ב ה"ו), ז"ל: "ובהדלקת הנר. אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ', כ"ז): 'נר ה' נשמת אדם'. וגרמה לו חוה מיתה. לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני רבי יוסי אומר: ג' דיבקי מיתה הן, ושלשתן נמסרו לאשה, ואלו הן: מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה".
חובת – האשה להדליק את נרות שבת באה ללמדנו עוד שלא רק את נר השבת בלבד, אלא גם את נר המצווה ואור התורה: "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג). כאשר האשה מכניסה לביתה שמחה, טהרה וקדושה – כל מעשיה הם בבחינת "הדלקת הנר". אל לה לסמוך על בעלה שידליק נר זה בבית, אלא תהיה היא זו שמדליקה אותו, זו ששואלת את בנה האם התפלל והאם בירך, היא תדליק את האור ותכניס במעשיה את השמחה לבית.
[17] ראה מג"א (סי' רס"ג ס"ק ו'), וכך כתב הבא"ח (ש"ש, פרשת נח סעי' ה'): "ונהגו באשה יולדת מדליק הבעל במקום השלחן ומברך בשבת ראשונה שאחר הלידה". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק י"א), כה"ח (שם ס"ק כ"ב-כ"ג).
[18] אף שהיה מנהג שהבעל מדליק בשבת הראשונה שלאחר הלידה. ראה מג"א (סימן רס"ג ס"ק ו') ובא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ה').
[19] מחזיק ברכה (סי' רס"ג אות ג'), והוסיף שם דזה שלא כדעת ה'משנה לחם' להרב יעב"ץ (על מס' חלה), שכתב שאם קדם הבעל והפריש חלה – מחויב לתת לאשתו שכר מצוה וברכה עשרה זהובים, כדין חוטף מצוה מחבירו, ע"ש. וראה כה"ח (סי' רס"ג ס"ק כ"ב). ובדין גזילת מצוה ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג חלק חו"מ סי' י"ב).
[20] שו"ע הרב (סי' רס"ג בקו"א ס"ק ב'), ז"ל: "…דהא ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמ"ש העולת שבת בס"ג, וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא שהוא הבעל הבית, ועוד שהיא בכלל בני ביתו עיין מ"ש לקמן, א"כ אם הוא מקבל שבת מיד הוא נפטר בהדלקתה והיא לא בירכה לבטלה, אע"פ שהיא לא היתה נפטרת בהדלקה זו אם היתה חייבת בה חיוב בפני עצמו. דכהאי גוונא ממש אשכחן במברך על השופר והולך לו".
[21] שער הכוונות (ס"ד ע"א, דרושי סדר שבת דרוש א'), וז"ל: "גם תזהר בתיקון הנרות של שבת אמנם הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע וגם זה הוא ענין מעשה". מג"א (סי' רס"ג ס"ק ז') בשם כתבים (להאריז"ל), משנ"ב (שם ס"ק י"ב). בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ו'), וז"ל: "וכן אנחנו נוהגים בבתינו לערוך ולתקן הנרות שבידינו". כה"ח (סי' רס"ג ס"ק כ"א). ועיין לרבי עקיבא איגר (תוס' רעק"א על פ"ב בשבת אות מ"ב) שדקדק דקדוק נפלא מהמשנה בשבת (ל"א ע"ב): "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, בחלה ובהדלקת הנר", שאילו היתה מצוותה גם על ההכנה היתה המשנה אומרת: על מצות נרות שבת, שזה כולל הכל, כמו ב"נדה וחלה" אלא המשנה רצתה להדגיש שמצוותה של האשה בהדלקה של הנר דווקא, ומצוותו של הבעל בהכנה של הנרות. ומכיון שהתקנת הנר מוטלת על הבעל, המשנה שינתה, בתחילה הזכירה את הנדה, שכל המצווה כולה מוטלת על האשה, וכן על החלה, שהאשה עושה הכל. אבל בנרות היא רק מדליקה, וכשהאיש מכין את הנרות נחשב לו לזכות כמו הכהן שמיטיב את הנרות בבית המקדש, וראה לעיל פרק א' הכנות לשבת סעי' ה'.
[22] עיין מחזיק ברכה (סי' תרע"ה אות ה'), בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' י"ב וע"ע שם (פרשת וישב ש"ר הלכות חנוכה סעי' ט"ו), כה"ח (סי' רס"ג ס"ק כ"ח).
[23] ראה שו"ע (סי' רס"ג סעי' ו'), ז"ל: "בחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם – צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, אבל מי שהוא אצל אשתו – א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו, לפי שאשתו מברכת בשבילו", ועיין מש"כ בשו"ת קול אליהו, שבת (פרק ו', שאלה י"ח, ובהערה מ"ג).
[24] עיין בשו"ע (או"ח סי' רס"ג סעי' ח').
[25] עיין בדברי הרמ"א (או"ח סי' רס"ג סעי' ח').
[26] ומספיק נר אחד, עיין מג"א (סי' רס"ג ס"ק ט'), משנ"ב (שם ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק כ"ז), בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ג'), שו"ת תורה לשמה (סי' פ"ט).
[27] שו"ע (סי' רס"ג סעי' ג') כתב, ז"ל: "אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום – נר שבת קודם. וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה – נר שבת קודם משום שלום הבית, דאין שלום בבית בלא נר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ט'), ז"ל: "ומי שיש לו מעות מצומצמין – מצות לחם לסעודת שבת קודם לכל, ונר לשבת קודם ליקח משאר מאכלים, דאף דשאר מאכלים ובשר הוא ג"כ בכלל עונג שבת, מ"מ נר עדיף יותר משום שלום בית, וכדלקמן", עכ"ל, ועיין שם בכה"ח (ס"ק טו"ב).
[28] חז"ל (שבת כ"ג ע"ב) אומרים שנר שבת קודם לנר חנוכה וכן לקידוש על היין "משום שלום ביתו". והסביר רש"י (שם ד"ה "נר ביתו"): אם הוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לנר שבת ולנר חנוכה, רק יש לו לקנות נר אחד – יקנה לכבוד שבת, וכן אם אין לו כסף לקנות נרות לשבת ויין לקידוש – יקנה נר לשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך. וראה במקור דברי הגמ' (כ"ה ע"ב) והובא לעיל: "ותזנח משלום נפשי", ושם ביאר רש"י (שם) דנכשל בחושך, וא"כ אין הכוונה רק על משפחתו, אלא אפי' הוא לבד, אעפ"כ נר שבת קודם.
ועיין – להרש"ש (שם) שכתב שהכוונה של רש"י בני ביתו, היא כמו שאומר ר' יוסי (שבת קי"ח ע"ב): "מימי לא קריתי לאשתי אשתי וכו' אלא לאשתי ביתי". והסביר רש"י שהאשה היא עיקר של הבית. וע"כ אם אדם יש לו אפשרות לקנות יין לקידוש או נר להדלקה לליל שבת, אם הוא יקנה יין לקידוש תבוא אשתו-ביתו ותריב עמו, ותאמר לו: הרי אמרו חז"ל (שבת ל"א ע"ב): על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, ואחד מהם מי שלא זהירה להדליק נר לשבת, ואתה רוצה לקדש על היין לשתות ולשמוח, ואני האשה, שאני עקרת הבית, אמות כי לא הדלקתי נר, וע"כ משום שלום בית יקנה נר ולא יין.
[29] רמב"ם (הלכות שבת פרק ה' הל' א): "אפילו אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת".